בכל זאת, תזמורת
 
תזמורת המהפכה, היא לפי הגדרתה-שלה, ״אנסמבל למוזיקה ישראלית מקורית בשילוב אמנויות במה אחרות", שיש לה סדרות מופעים משלה לצד שיתופי פעולה עם תיאטרונים והשתתפות בפסטיבלים.

יסלחו לי המנהלים האמנותיים של האנסמבל, זהר שרון, שהוא גם מלחין הבית והמנהל המוזיקלי של סדרת "המהפכה", וד"ר רועי אופנהיים, שהוא גם המנצח, אבל אני אשאר עם ההגדרה מהשם - תזמורת, כי בעיני מדובר בהחלט בתזמורת, כזאת שהיא מצוינת ורבת מעוף.

אהבתי מאוד את תזמורת המהפכה במופע שהוקדש ליוסי בנאי, אהבתי אותם ב"מלאכים באמריקה ב'" (ותודה מיוחדת לכנר שמנגן בשכיבה על ספסל שנושק לקהל באולם הקאמרי הקטן), שתי דוגמאות שונות וטובות להרמוניה שהתזמורת הזאת יוצרת עם שחקנים, עם מחזה, עם קטעי וידאו ועם זמרים בהופעה חיה. 
 


גרשווין - גרסת המהפכה, צילום: משה צ'יטיאת



גרשווין - גרסת המהפכה, צילום: משה צ'יטיאת


פנטזיה מאתגרת
 
"גרשווין, גרסת המהפכה", הוא קצת יוצא דופן, כפי ששרון ואופנהיים מודים-מכריזים כבר בדף התוכנייה: המופע כולו הוא מוזיקלי בלבד. כן, אבל. אבל יש, בדומה לתיאטרון, שלוש מערכות ויש, בדומה למופעי מהפכה אחרים, שלושה אמנים שגם שרים ויש תנועה ויש המון יצירתיות.

בכל אחת משלוש המערכות של "גרשווין, גרסת המהפכה", מככב מוזיקאי ישראלי אחר, שלקח שתי יצירות של ג'ורג' גרשווין ועל בסיס האחת יצר פנטזיה מוזיקלית מקורית ואת השנייה עיבד ותזמר לפי פרשנותו. גרשווין, הלא הוא ג'ורג' גרשוַויין המנוח, שנולד בניו יורק ונפטר בגיל 38 בלוס אנג'לס, הלחין שורה ארוכה של יצירות שהטביעו חותם עמוק על המוזיקה של המאה ה-20, בעיקר האמריקאית, מפזמונים ומוזיקה לסרטים ומחזות זמר ועד אופרה ויצירות קלאסיות, עד כדי כך שגם בלי לדעת אנחנו לפעמים מזמזמים או מזהים מוזיקה שלו.

לכן – פנטזיה על יצירה כזאת, מוכרת יותר או פחות, היא אתגר. השלושה שמתמודדים עם האתגר בערב הזה הם יונתן אלבלק עם הגיטרה החשמלית שלו, מאיה בלזיצמן עם הצ'לו שלה וגיא מינטוס בפסנתר. אלבלק יצר פנטזיה על בסיס "פרוגי ובס" והיצירה בעיבודו הייתה A Woman is a Sometime Thing; בלזיצמן יצרה פנטזיה על בסיס I Got Rhythm  ועיבדה את They Can’t Take That Away From Me; הפנטזיה של מינטוס התבססה על "רפסודיה בכחול" והעיבוד שעשה הוא ל"זה לא בהכרח דווקא כך". לסיום, שיתפו השלושה פעולה בשלוש יצירות שכל אחת קיבלה עיבוד של אחד מהם: אלבלק עיבד את The Man I Love, בלזיצמן את Fascinating Rhythm ומינטוס את Summertime. שלושתם גם שילבו שירה בנגינה. 

גרשווין - גרסת המהפכה, צילום: משה צ'יטיאת




שואו מושלם

אחרון הפציע גיא מינטוס (תכף אחרי שפסנתר הכנף הבוהק הוזז בזהירות למרכז הבמה), בחליפה מצועצעת וגינונים תיאטרליים משהו, שרימזו עוד לפני שאצבעותיו נגעו באחד הקלידים, שתכף מגיע שואו. וכך היה. הפנטזיה שיצר היתה לא פחות מופלאה מהרפסודיה שעליה נוצרה, והתחברה אליה בקסם אצבעותיו ותעתועי נגינתו הווירטואוזית של מינטוס, שגם העיבוד שיצר היה נהדר.

הוא ישב וקם וכמעט רקד, הוא שר ופרט על מיתרים בתוך תיבת הפסנתר ורדף במהירות אחרי הצלילים, הוא שיכל ידיים והחזיר אותן למקומן, הפך כיוונים וחזר, הוא נתן שואו שלם, ובארבע מילים: הוא הרים את הגג. 
 

גרשווין - גרסת המהפכה, צילום: משה צ'יטיאת

גרשווין - גרסת המהפכה, צילום: משה צ'יטיאת
 

והוא בכלל לא ידע שהוא כזה

גרשווין אף פעם לא נשמע כל כך ייחודי ומלא ברק, כובש ומוכר, כפי שנשמע בגרסאותיהם של שלושת המוזיקאים המוכשרים האלה, שבאמת קצת בראו אותו מחדש. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

הפינאלה, על שיתופי הפעולה המעולים בין שלושה מוזיקאים מוכשרים להפליא, הייתה כדרכם של קינוחים מופלאים קסומה, והשאירה בצופים טעם מתוק של יופי מוזיקלי בנשמה.  

לכו. מהר.

לרכישת כרטיסים