מוזיקה - מחרב נומג - מרחב מוגן שהתפרק

קבוצת תיאטרון רות קנר מזכירה לנו שמאז ה-7 באוקטובר, כולנו עדיין שבויים בתהליך של פענוח

מבט מחודש ו ביקורתי

הזוועות מעוטף עזה תפסו את רות קנר בטוקיו, בעיצומה של עבודה שמבוססת על פואמה מאת המשוררת היפנית איצוקו אישיקווה העוסקת בטבח המפלצתי שביצעו היפנים בקוריאניםב-1923. במקביל, קבוצת התיאטרון שלה בארץ כמעט התפרקה מעוצמת ההלם. התחושות והדעות המנוגדות הובילו לשיתוק יצירתי ולהרגשה שאי אפשר לעשות תיאטרון בימים כאלה.

הידיעות הבלתי נתפסות שהגיעו מהארץ, השתלבו עם המילים הנוראות שמתארות טבח בטוקיו לפני מאה שנה, ונהיו ממשיות באופן בלתי נסבל, שלחו את רות קנר והקבוצה לבדוק מחדש מה התפקיד שלהם כיוצרי תיאטרון ומה תפקידה של הפעולה התיאטרונית - מתוך הבנה שהמצב תובע מהם מבט מחודש, ביקורתי, מתוכו עליהם להתבונן אל עומק המנגנונים האנושיים שמתמודדים עם המרחב המוגן שהתפרק.

גם השם - "מ ח ר ב נ ו מ ג" - נולד מהזמנה של אנשים לשחק עם הביטוי "מרחב מוגן", לפרק אותו, להפוך אותו, לגזור ממנו עוד מילים, לכתוב רשימה או שיר שמורכבים רק מהאותיות שלו, פעולה שהקהל מוזמן להיות חלק ממנה כבר מרגע הכניסה לחלל.

מחרב נומג, צילום מתוך התערוכה "שמיני עצרת": אלדד מאסטרו

שיחות ווטסאפ, רישומי חלומות

העבודה "מ ח ר ב נ ו מ ג" מוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות, בחלל התערוכה "שמיני עצרת", בהקשבה ובזיקה לתערוכה, אשר "מבקשת לגעת בשולי האסון שפרע את קיומנו הפיזי והמנטלי בבוקרו של יום שבת, השבעה באוקטובר (...), במחשבה על אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון כמצבור של עדויות סמליות וחומריות של הזמן והמקום... סידור התערוכה הנמנע ממבט היסטורי או חברתי ישיר יחד עם הרוח הפואטית שמייצרות התמות שסביבן נבנתה התערוכה מתאים מאוד לעבודה ופועל עלינו באופן אסוציאטיבי. התחושה היא שכל מה שסביבנו אלה מונומנטים של זיכרון עבר עם קריאה שקטה לפעולה בעתיד".

בשאיפה ליצור מראה לעלילה המקומית המתמשכת, שהקבוצה רואה בעצמה חלק ממנה ובה בעת מתבוננות בה במבט רב-מימדי, משמיעה את הסיפור מקהלה אקראית באופן מקוטע ולא ליניארי, כפוליפוניה – מנקודות מבט מרובות – לעיתים סותרות, לעיתים מתנגשות, מבלבלות, שמאפשרות לנו לחתור תחת הצורך להתקבץ סביב אמת אחת ויחידה, מגובשת ומוחלטת.

באופן מודע וברור בחרה הקבוצה לאסוף ולהתמקד בקול ועדות של מי שחוו את אסון השבעה באוקטובר בשוליו, באופן יותר עקיף, מצידי המאורעות, משיחות ווטסאפ, רישומי חלומות, הקלטות של ראיונות ברדיו ובטלוויזיה, שיחות אישיות עם קרובים, עם אורחות ואורחים, וגם במפגשים אקראיים עם עוברי אורח.

מחרב נומג, צילום מתוך התערוכה "שמיני עצרת": אלדד מאסטרו

מחרב נומג, צילום מתוך התערוכה "שמיני עצרת": אלדד מאסטרו

"הדעה שלך מעניינת לי את התחת"

והפוליפוניות כאן היאכזו שהקולות הנשמעים בה כולם חשובים, ורגעי האושר מתקיימים בו זמנית עם חורבן הבית, ומספרי הגוזיות, חמצווארים ופנסי הראש לצד מספרי ההרוגים, מתאבכים אלה לתוך אלה לבליל מסחרר, לרשימה שניקח איתנו:

"אמא, חלמתי חלום חלמתי שאין לי אמא יותר משהו עם המלחמה ושנהרגת ושנעלמת >> מה קורה בנות / אזעקות בכל הארץ / ליאת גם את נשארת שם / מי נשארה???? / בנות, סעו צפונה! / ואייי לא מפסיק כאן / בנצי לא עונה לי! >> בוקר טוב, אני וניר מכינים היום משלוח לחיילים בצפון, אם יש למישהו משהו במקרה מהרשימה, נשמח לקחת איתנו: חמצווארים, פנסי ראש (עדיף אור אדום), בטריות aa/aaa >> מה????? / ה־1000 הרוגים זה מהדרום / 1000???? / בנות תדייקו כל הודעה מלחיצה / כתוב עכשיו בטלוויזיה 22 הרוגים / לא, אומרים מספרים אחרים לגמרי >> 200 גרביים, 200 תחתונים בוקסרים, 40 תחתוני נשים בכל המידות, 30 גוזיות – ערבוב l xl xxl המשלוח יוצא בשעה 12:00 >> כל שעה מעלים את המספרים, חיים אמר שראה משאית של זק״א שיצאה מהמסיבה… לא רכב, משאית… >> אתה יודע שהמספרים שהחמאס אומרים זה פייק?

"דקה אחרי שהם ירו טיל על שיפא או אנא עארף הם כבר ספרו 500 הרוגים / עזוב אותי מה אכפת לי שימותו שם כולם >> לא לא התפניתי הייתי פה מההתחלה, מהשבת ה... השחורה ועד עכשיו. זה מדינה שלי ואני לא אתן לזבלים האלה להיות שמחים שאנחנו בורחים פה מה…מהמדינה >> תגיד, אחרי שלצורך העניין בעזרת השם ננקה את עזה ונטהר שם את השטח, מה קורה אז? >> תאמיני לי, רק ביידן. כזה חמוד >> הדעה שלך מעניינת לי את התחת >> נשמה נשמה נשמה למה לעקוף בימים כאלה, כולנו באותו טנק >> איך אפשר יהיה לעשות, לחזור ולעשות את מה שעשינו, לדבר את מה שאמרנו, מה הולך להיות אחרי ומה בכלל ואיך נראה האחרי".

והקולות המנחים מחקים במודע גם את הטון הפדגוגי, גם את השמח-מדי, גם את זה הבטוח בצדקתו, מבלי להסס לחרוג לגרוטסקה ועם טוויסטים קטנים כמו דיבור נלהב על כמה שטנית ונהדרה החוויה, כי "ביחד ננצח". והכל מתרחש על משטח נטוי קטן שמימדיו מזכירים מרחב מוגן. דנים אותנו להסחת דעת מתמדת בתוך מרחב ציבורי שהוא מרחב פַּלִימְפסֶסְטי של תודעה וזיכרון, בו רובדו החיצוני של הטקסט מכסה או מטשטש שכבות משמעות נוספות, עמוקות יותר.

רות קנר, צילום: ננה אריאל

התנגדות לסמכות וכוחנות

ב-1968 כתב רולאן בארת את "מות המחבר" - מסה מהפכנית שבה הוא מפקיע את הבעלות על הטקסט ופירושו מן המחבר ומעביר אותה לקורא. בארת אומר שהכול ניתן להבהרה, אבל שום דבר אינו ניתן לפענוח. שאפשר לשוטט בתוך יצירה אבל לא לחדור אליה, שהסירוב לנעילת המשמעות הוא אנטי תיאולוגי, זאת כפירה בכל סוג של סמכות. הוא מדבר על יצירה כמרקם של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים בתוכו לדיאלוג זו עם זו, לפרודיה, לוויכוח... ויש מקום אחד שבו הריבוי הזה נאסף, והמקום הזה אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הצופה. הצופה הוא המרחב שבו נרשמים כל הציטוטים שמהם עשויה היצירה, מבלי שאף אחד מהם ילך לאיבוד".

נדמה שהעבודה "מ ח ר ב נ ו מ ג" יודעת את כל זה, מספקת את התשוקה של תיאטרון רות קנר להבין ולהסביר את ההתנגדות לסמכות וכוחנות דרך האושר של ריבוי האפשרויות והדיאלוג. אלא שהעבודה מייצרת יותר תוכן מאשר חוויה שעוברת דרך העין ונצרבת בלב, זאת למרות אותם רגעים שבהם אנחנו מצליחים למצוא בתוכנו את הדבר שזיהינו בחוץ. מה שנותן תחושה שהאתגר שהיא מציבה עדיין לא מומש במלא עוצמתו ומבחינה זו מדובר כאן בהצעה רדיקלית שעוד צריכה להתבהר בעתיד, אולי כי כולנו עדיין בתהליך של פענוח.

ומצד אחד, לא תהיה זו הגזמה לומר שאנחנו לגמרי צריכים כאן את קבוצת תיאטרון רות קנר כדי לפגוש את עצמנו שוב, להשיל שכבות שאנחנו לא צריכים, נעים בתוך מרחב שבו הנפש יכולה להתמתח לאינספור מימדיה, מניחה תמיד את האפשרות לעיון מחודש בשאלות הגחלת, בכל מה שממשיך לבעור. מצד שני, משהו במימד המדויק והקצת יותר מדי יעיל של העבודה, המזג והטמפרמנט הרגשי שלה, מעורר חשש שהקבוצה ממשיכה לחשוב יותר על מה שהיא כבר יודעת מאשר על מה שטרם גילתה.

מחרב נומג, צילום מתוך התערוכה "שמיני עצרת": אלדד מאסטרו

לרכישת כרטיסים