שובה בקלות את לב הצופים

המחזה של ניל סיימון "יומן חוף ברייטון", הראשון במה שמכונה "טרילוגיית יוג'ין" – כשם הגיבור המוביל אותה ומתבגר לאורכה (ואשר כוללת גם את "טירונות" ו"בדרך לברודוויי"), ומועלה עכשיו בהפקה מחודשת בתיאטרון בית ליסין, הוא מסוג המחזות שהם הימור כמעט בטוח.
 
מדובר בדרמה קומית משפחתית, זרועה יידישקייט נוסח אמריקה והומור נוח-לבריות שסיימון היה אשף בו, היא מתרחשת בסוף שנות ה-30 בואכה שנות ה-40 של המאה הקודמת ועל כן מספקת מרחק ביטחון שממנו נוח וקל לצופים לצחוק ולגחך גם על דמויות והערות גזעניות, שובניסטיות וכיוצא באלה שלא היו עוברות לו היו ממוקמות בימינו אלה, ובמרכזה עומד נער מתבגר שהוא הגיבור שמוביל את העלילה, מספר את סיפור משפחתו ומנהל לא-אחת לאורך המחזה דיאלוג – חד-צדדי – עם הקהל.

סיימון ידע לנצל עד כל האפשרויות המתגלמות בגיבור כזה, שיכול בה-בעת להיות חד-ראייה ונאיבי, שנון ומושחז ונוטף תום ילדי, חסר מודעות ורגיש ופגיע, וליצור דמות ששובה בקלות את לב הצופים, פחות או יותר מהרפליקה הראשונה. שטיק שכזה, אבל במובן החיובי של המונח. 


יומן חוף ברייטון צילום: כפיר בולוטין

 


להרחיב את זווית ההסתכלות
 
יוג'ין בן ה-15, חי עם משפחתו היהודית המורחבת (והמורכבת) בדירה צפופה בברוקלין של ימי השפל הכלכלי הגדול. עוד גרים שם אחיו הגדול שהולך ומסתבך שוב ושוב; אביו שנושא בנטל פרנסת המשפחה, כושל ונופל, ומסתיר את האמת מאשתו, עקרת בית קרתנית-בואכה-קלפטע, שדואגת ללא הרף לבני משפחה שלכודים בתופת מלחמת העולם השנייה באירופה.

עוד חיות איתם הדודה האלמנה ושתי בנותיה, האחת מתבגרת קצת מבוגרת מיוג'ין, שמלהיטה את דמו ודמיונו והשנייה צעירה מיוג'ין, שנחשבת לגאון ועילוי וחלושה, שעל כן פטורה מכל מאמץ או טרדה.

יוג'ין, שמספר את קורותיהם, לא רק מספר – הוא גם קצת מתבגר לנגד עינינו, וכך מאפשר לצופים להרחיב את זווית ההסתכלות על כל האירועים והאנשים.


יומן חוף ברייטון צילום: כפיר בולוטין

בין מת'יו ברודריק לטל גרושקה
 
כדי שסיר הלחץ המשפחתי-סיימוני הזה ירחש, יעלה אדים ויתפוצץ בדיוק ברגעים הנכונים, נחוץ לתפקיד יוג'ין שחקן צעיר (שנאמין שהוא בן 15), שיוכל לסחוב על גבו תפקיד ראשי (ובעצם את ההצגה), ויתיז לכל עבר חן וכישרון ולהט. מטבע הדברים זה תפקיד שמספק לשחקן צעיר (ועל כן בדרך כלל עדיין לא מאוד מוכר) חלון ראווה רחב להפגין בו כישרון וכישורים ולהוכיח שיש לו היכולת לזרוח ולנצנץ כמו כוכב. מת'יו ברודריק למשל, היה בן 21 כשגילם את יוג'ין בהפקה המקורית של המחזה בברודוויי ב-1983 ויצא משם עם פרס טוני, ותראו מה.

בהפקה הנוכחית של המחזה, מגלם את יוג'ין טל גרושקה, בוגר טרי לגמרי (2023) של הסטודיו של יורם לוינשטיין, והוא עושה את זה מצוין. הוא לגמרי יוג'ין, עם כל השטיקים והטריקים המצופים מנער מתבגר במקום ובזמן ההוא, שנשפכים ממנו בטבעיות מלבבת.

יוג'ין שלו אמין וכובש ומאפשר – קצת כמו מתיקות בסירופ שמבליעה בתוכה תרופה – לבלוע גם את הצפרדעים הקטנות של מציאות משפחה יהודית אמריקאית באותן שנים רחוקות-עכורות, שסיימון מפזר בין כל החוכמעס והוִויצִים. 


יומן חוף ברייטון צילום: כפיר בולוטין
 
וההפתעה: מיה דגן
 
רועי שגב ביים את המחזה בתרגומה של עדנה מזי"א, וטוב עשה שלא ניסה להתחכם עם סיימון ודמויותיו, אלא רק הקפיד - והצליח - להפיק מהאנסמבל שלו הופעות מלוטשות כנדרש. יונה אליאן כאמו הקלפטע של יוג'ין ויורם טולדנו כאביו המעוך-מהחיים הם צמד-חמד. גם אבירם אביטן כאחיו של יוג'ין, ודין הפנר ונאיה פדרמן כבנות הדודה עושים את שלהם.

אבל ההפתעה – שבעצם לא צריכה להפתיע, אבל תכף תבינו למה כן – היא מיה דגן, המגלמת את הדודה האלמנה בלנש, אישה מחוקה, שפוחדת מהצל של עצמה ובסתר לב – שמתגלה כמובן – רק מחפשת אהבה. בגילום המופתי, המאופק, הצובט-בלב וגונב-הסצנות של בלנש, דגן הזכירה לי את סוניה שגילמה לפני 15 שנים ב"הדוד וניה" בבית ליסין, עוד דמות דרמטית, לכאורה אפרורית, שהיא האירה באור גדול, מעורר התפעלות ואמפטיה, ממש כמו בלנש.

ומן חוף ברייטון צילום: כפיר בולוטין




גם בביקורת שכתבתי אז על ההצגה ההיא התייחסתי לגורם ההפתעה שבהופעתה – שחקנית שהייתה אז, וגם היום, מוכרת בעיקר מאזורי הקומדיה ו/או המיוזיקל, שמגלה-מזכירה לצופים כאן (כמו שם), איזה כישרון דרמטי נהדר יש לה. ואולי מה שמפתיע הוא שדגן לא מרבה לגלם דמויות כאלה. ולא שיש לי אשליות לגבי פרנסה של שחקנים וז'אנרים רבי-רייטינג שממלאים אולמות וקופות, אבל לדעתי חבל שדגן לא מפנקת את הקהל בקצת יותר הופעות דרמטיות.

אז לכו. בשביל לגלות את גרושקה הצעיר, בשביל לגלות מחדש ואחרת את דגן המצוינת, ובעיקר כי המחזה הזה של סיימון הוא דרמה קומית נוחה לעיכול, כזאת שלא מנגנת על המצפון שהלכתם, לא מעיקה כי באתם, ולא מעוררת רגשות אשמה על צחוקים. ומי שיקשיב בתשומת לב, ישמע בין חוטי העלילה וההתבדחויות, גם לא מעט אמירות נוגות-נוגעות, שרלוונטיות גם כאן ועכשיו.  
 

יומן חוף ברייטון צילום: כפיר בולוטין