כוחה של האמנות לרפא
 
בזמן מלחמה, בשעה שמדינת ישראל נלחמת על הבית, קם בבית טפר, על התפר בין העיר תל אביב ליפו, בית תיאטרון חדש שנלחם על הנפש. לכאורה, אין שום דבר פשוט או הגיוני בתזמון ובכלל, אבל ככה זה בתיאטרון של אנשים חולמים - הם חולמים על עולם טוב יותר, על חברה מתוקנת, על החופש ליצור ועל יצירה חופשית ואולי בעיקר, יותר מהכל, על האפשרות לחלום.

תיאטרון ניקו ניתאי (לשעבר תיאטרון "קרוב", הנושא כעת את שם מייסדו, אבי תיאטרון הפרינג' בישראל), נאחז מאז ומתמיד בכוחה של האמנות לרפא ופותח כעת את שעריו, בניגוד לכל הסיכויים, בבית חדש ויפה שנבנה, שוב, מאפס. שנתיים אחרי שאולץ לצאת מביתו, שנבנה בעשר אצבעות במתחם התחנה המרכזית העשנה ולנדוד בין אולמות מארחים ברחבי העיר, זה סופסוף קרה. רגע לפני כניסת הקהל וההשקות החגיגיות, בתוך סערת העשייה והרגשות, נעצרת מנהלת התיאטרון, דורית ניתאי-נאמן, לשיחה על חלומות, מחויבות, מלחמות והגשמה. "טירוף", אני אומרת והיא עונה: "תקווה".

קצת כמו בשיר ההוא, התוהה איך קרה ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב, דורית ניתאי-נאמן מדברת על התנועה המתמדת, על המשכיות ועל מחויבות. "דווקא עכשיו, בתוך הכאוס, אני מרגישה שזו המחויבות והשליחות שלי, לזרוע זרעים של תקווה. הרי יום אחד כל זה יחלוף, המלחמה תסתיים אבל העשייה הזו תישאר כי מה שאתה זורע יצמח ויפרח ויפרה".



ניקו ניתאי, צילום: אריקה לינור קוצ'וק

"ב-7 באוקטובר השתלט עליי ייאוש"
 
המלחמה תפסה אותה בשלב היתרי הבנייה והתכניות האדריכליות והדרך היטשטשה, אבל העיניים והלב התכווננו מהר על המטרה: להמשיך. לחיות. להחיות. "כשהגיע ה-7 באוקטובר השתלט עליי ייאוש נוראי. אחרי שנתיים של חיפושים, מצאנו מקום שפתח לנו את הלב וכבר היינו בעיצומו של תהליך לקבלת היתרים ובנייה ופתאום זה הרגיש כל כך לא נכון", היא מספרת.

אז איך בכל זאת אוספים את עצמך? מה נתן כוחות?

"מצאתי את עצמי עושה שיחות זום עם שחקנים, מלקטת אותם לאירועים בזום, אוספת קבוצה של אמנים מתמודדי נפש שאני עובדת איתם לאורך שנים ונוטעת בהם כוח דרך תיאטרון ושיח על שירה, ספרות, אמנות. פתאום זה עשה הגיון. פתאום היה ברור שזו הדרך לריפוי, שחייבים להמשיך. העשייה הזו שלנו היא לא עבודה אלא דרך חיים ואם אלה החיים, אי אפשר לוותר בלי להילחם עליהם".

יש שיגידו שזו התאבדות

"יצירה בהגדרתה, היא שיגעון. זה ברור. אני מתאבדת על הדבר הזה כי בשבילי זה החיים. התיאטרון, היצירה, העשייה, החשיבה המתמדת על הדבר הזה ומה אני יכולה לתרום לזה ובזה לאנשים שסביבי – זה המרכז. אני באמת מאמינה שיש באמנות וביצירה כוח לרפא, לשנות תודעה, להרחיב את הנפש. זה השיגעון שלי והוא נראה לי נורמלי. אז נכון שאם חושבים על אנשים שהקימו פה בתי פרינג' אפשר לספור אותם על פחות מאצבעות יד אחת, בודדים משוגעים לדבר, אבל בבית בו גדלתי, זה מה שעשו שוב, שוב ושוב וזה מה שאני עושה כעת כי אי אפשר אחרת, כי זה נותן כוח וכי התמיכה והרוח הגבית שקבלתי לכל אורך המהלך הזה מורה על כך שכנראה הצלחתי להדביק בשיגעון גם אחרים. אולי דווקא בגלל הכאוס שבחוץ, הכאב שאנחנו חווים, האובדן ותחושת אי הידיעה, פתאום הפעולה הזו של בניית בית הופכת לאלטרנטיבה מתבקשת". 



דורית ניתאי נאמן, צילום: אהוד לבון


 
רוח היצירה המנשבת

בית טפר, הממוקם לא הרחק מאצטדיון בלומפילד, הוא למעשה מתחם מסחרי בו פועלים בשנים האחרונות גם תיאטרון החנות ועמותת אי"ב, ארגון היוצרים העצמאיים בתיאטרון ובאמנות המופע. כעת, עם הצטרפותו של תיאטרון ניקו ניתאי, הופך המבנה גם למתחם תרבות חדש ושונה עם צביון אקלקטי של אורבניזם בו מנשבת רוח יצירה. לאנשים שמאחורי תיאטרון ניקו ניתאי, השילוב הזה של אורבניזם, שטחי מסחר וחללי תיאטרון, לא זר.
אחרי הכל, התיאטרון בגלגוליו הקודמים כתיאטרון קרוב, התמקם לו במבנים מסחריים כמו בית מרכזים והתחנה המרכזית החדשה והפך במהרה לכתם צבע מלא חיים במרבצי הבטון האפורים סביבו. גם את בית טפר מתכוונים בתיאטרון למלא בחיים, בצבעים ובקהל שיבוא לשהות, לחלום, לחשוב, להתכנס.

אחרי שנתיים של נדודים, מתוכן שנה כאוטית של מלחמה. מה הכי חסר לך ומה התובנות שאת לוקחת איתך מהתקופה הזו?

"מצד אחד פרשנו זרועות למקומות שלא היינו בהם קודם כמו מוזיאון תל אביב, סטודיו אנט ותיאטרון החנות, ויש בזה תחושה של הרחבת תודעה ובפועל גם באמת הצלחנו, דרך שיתופי הפעולה האלה, להגיע לקהלים חדשים שלא הכירו אותנו קודם. נוצרו מפגשים בין יחידות אמנותיות שונות שמעריכות זו את זו ובשיתופי הפעולה האלה יש רווח מאוד גדול ולתחושתי גם משהו שעזר לנו להתגבש בתוכנו ואפשר לנו, השחקנים והצוות, להיאחז ולהמשיך להתקיים פיזית ומנטלית.

"אלו היו שנתיים שבהן התבוננתי בהערכה רבה באנשים שנמצאים סביבי, המשוגעים הנוספים, ששם בחוץ ובמידה רבה זה נותן אוויר לפגוש עוד כמותך. ומה חסר לי? המעטפת. לא הקירות, אלא קץ הנדודים. זו התרגשות אדירה לעמוד מול הצוות שלי היום ולומר: 'זהו, הגענו'. הבטחתי בית, גם כשלא היה לי מושג איך זה יקרה, אבל הנה, זה קרה ומה אני אומר, כיף לבוא הביתה ולחזור לטאטא את הרצפה". 



תיאטרון ניקו ניתאי, צילום: אריקה לינור קוצ'וק
 
חופש פעולה, חופש יצירתי, אחריות גדולה
 
זו תקופה בה השאלה מה זה בית מהדהדת ביתר שאת. אנשים איבדו בתים, בתים פורקו, אנשים בונים את בתיהם מחדש. מה המשמעות של בית תיאטרון עבורך?

"אפשרויות. חופש פעולה, חופש יצירתי, החופש לארח ולפתוח את הבית בפני קהל, אמנים ויוצרים וגם אמנויות נוספות. המורשת שאנחנו נושאים איתנו, זקוקה למקום משלה ועכשיו יש לה. את המקום תכנן הארכיטקט גיל גולדברג שליווה את ניקו ניתאי בבניית התיאטרון בבית מרכזים ואחריו בתחנה המרכזית החדשה, כך שגם בזה יש המשכיות ורצף. אז מה זה בית עבורי? המקום שלך, בו אתה יכול להיות אתה. זה עוגן.

"זו גם אחריות מאוד גדולה שמוטלת על הכתפיים גם בהיבט הכלכלי וגם כלפי כל מי שבא בשערינו. בית תיאטרון, כמו שאני רואה אותו וכמו שבנינו את שלנו, מאפשר חוויה עוטפת של תרבות, מקום בו מתקיים דיאלוג, מקום שמאפשר מפגש מרחיב תודעה והחלפת דעות. אתה יכול לגשת לספריה של ניקו ולקרוא ספר לפני או אחרי ההצגה, לשוחח עם השחקנים והיוצרים בלי מחיצות או לשוטט בתערוכה.

"יש לנו פה גם גלריה יפהפייה בה יוצגו תערוכות מתחלפות שתאצור אריקה לינור קוצ'וק, יד ימיני המלווה אותי באש ובמים שנים ארוכות, שהיא לפני הכל אמנית מדהימה שבאה מהאמנות הפלסטית". 



תמונה באדיבות תיאטרון ניקו ניתאי

 
"אני שוחה בכל מצב"
 
משיחות רבות עם אמנים בשנה הזו בלט הדיסוננס בין הצורך ליצור לשיתוק ומעל לכל השאלה איך לעזאזל מתעסקים ביצירה כשבחוץ תופת. המלחמה נכנסה פנימה?

"זו שאלה שמאוד העסיקה אותנו וממנה נגזרו היצירות שבחרנו לגעת בהן כמו 'מלחמת טרויה לא תתקיים' של ז'אן ז'ירודו שלטובתה התגייס כל האנסמבל. בהתחלה יזמנו ערבי שירה שהקלטנו בין האזעקות וקיימנו הצגות במרחבים מוגנים, היו שחקנים שגויסו וחזרות נערכו לפעמים גם כן בזום, שיחקנו בפני מפונים. ברור שהמלחמה נוכחת באירועים ובפעולות שלנו. בה בעת יש משהו שבועט אותך החוצה מהשיתוק. אני חושבת שזה המנגנון שלי שמונחה לפעולה".

המנגנון הזה שעליו היא מדברת הוא זה ששומר אותה בתנועה מתמדת, אותו מנגנון שדוחף אותה מדי בוקר, בשמש או בגשם, אל בין גלי הים, אותו המנגנון שסייע לה להתמודד עם מחלת הסרטן ולהביס אותה פעמיים - נחישות שגוברת על הכל. "גם כשהטמפרטורה צונחת מתחת ל-17 מעלות והמים קפואים, אני שוחה. הרגלתי את עצמי לשהייה במים בכל מצב, במעין נחישות שכזו שאין לי הסבר לגביה. השחייה, גם היא ירושה מהוריי ששחו בכל בוקר בים. יש משהו בכניסה המוקדמת למים הקפואים לבד, לפעמים עם עוד בודדים. משהו בעניין הזה של לגלות את המים ולהיכנס לתוכם כאילו זה רגיל, זה חוסן שהתפתח בעיקשות ובנחישות. זה מאפשר לי להתנקות ולהמשיך קדימה. גם כשאני נופלת, ויש נפילות, אני יכולה לכעוס ולהיעלב, למשל, אם לא מעריכים או לא מבינים את הדרך שלי, אבל הנחישות הזו, אותו מנגנון שמונחה לפעולה, מאפשר לי לאסוף את עצמי, לקום ולהמשיך ללכת".

ואם כבר ממשיכים ללכת, בהקמת בית יש רוח התחדשות ובמובנים רבים את כותבת כעת בדמותך את הפרק החדש בחיי התיאטרון שהקים אביך. לאן את הולכת?

"שאלה נהדרת. את אומרת את המילים האלה וזה מרעיד ומרגש אותי. אני חושבת שרק עכשיו, כשעבודת הבניה הסתיימה, אני מתחילה לעכל והשאלה לאן מתחילה לבעבע. ברור שההתכתבות עם העשייה של ניקו, אבא שלי, היא חלק מהדי.אן.איי של התיאטרון, אבל אני מרגישה ומבינה שזהו זמן בקיעה, בקעתי ואני מאוד סקרנית לגלות את הדרך שלי. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, שיתופי פעולה שמעניין אותי ליצור וקהלים שחשוב לי להגיע אליהם ולגעת בהם דרך יצירה וכמובן להמשיך ולפתוח את הבית לאוכלוסיות מגוונות עם פעילויות חברתיות שקשורות לקהילה שבתוכה התיאטרון פועל שזה משהו שתמיד יהיה חלק מהעשייה שלנו וכשיש לנו בית זה אפשרי".

אז מה לאחל לתיאטרון ניקו ניתאי?

"שימשיך. שיגדל". 

לאתר תיאטרון ניקו ניתאי