שחקנית שוברת שורות
שלוש הפקות שונות בתכלית של המחזה "אנטיגונה" על פי סופוקלס מוצגות כעת במקביל, אירוע יוצא דופן ולמעשה ראשון ויחיד בהיסטוריה של התיאטרון הישראלי, שאינו מרבה לגעת בקלאסיקה היוונית. שלושת הגרסאות בעיבודים שונים קוראות לצופה הישראלי, כל אחת בדרכה, לשאול את עצמו איפה הוא עומד על הרצף שבין עצימת עיניים ושיתוף פעולה שבשתיקה עם צווים עליהם מתנוסס דגל אדום, לבין חובת אי ציות אזרחי. שלושתן שואלות, כל אחת בדרכה, כמה רחוק תהיו מוכנים ללכת כדי להגן על עמדתכם (פוליטית, אידיאולוגית, מוסרית) ומה תהיו מוכנים להקריב לשם כך.

בשתיים מההפקות משחקת קרן צור, מהשחקניות הדרמטיות המוערכות בדורה, תפקידים שונים וגם זה תקדים. באחת, פרשנות מבריקה של הבמאי עירא אבנרי וביצוע עילאי של אנסמבל עצמאי משובח לעיבוד הארכיטקטוני של ברכט, היא בתפקיד הראשי. בשנייה, הפקה יפהפייה ואסתטית להכאיב לעיבוד של ז'אן אנווי שביים יאיר שרמן בתיאטרון בית ליסין, וכוללת ארסנל כבד של יוצרים וקאסט מהשורה הראשונה, היא האומנת של אנטיגונה. זה תפקיד שאינו קיים במקור של סופוקלס, אך ממלא חורים שחורים בביוגרפיה של הדמות הראשית. 

אז למה אנטיגונה? למה עכשיו? מה הבין סופוקלס במאה החמישית לפני הספירה ומהדהד בעצמה כל הדרך מיוון העתיקה עד ישראל 2024? מה יש בדרמה המשפחתית הזו שמעורר ורודף יוצרים ושחקנים מאז ועד היום? ואיך קרה שדווקא "אנטיגונה" ייכנס לדפי ההיסטוריה כמחזה הקלאסי היחיד שהוצג בישראל על שלוש במות שונות במקביל? ראיון עם שחקנית שוברת שורות המתעקשת לעשות את זה בדרך שלה. 


אנטיגונה, בית ליסין, צילום: דניאל קמינסקי


מחזה שיחולל שינוי
"אני מניחה שההתעסקות הרבה במחזה דווקא בתקופה הזו, קשורה להשקה עם מציאות חיינו", אומרת צור שחקרה את המחזה גם במסגרת לימודי התואר השני בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה. "חברה מעורערת. מלחמה. מנהיג שמזכיר את דמות מנהיגנו ומה שמעניין אותי ועובר כחוט השני בבחירות שלי במשחק ובבימוי, זה נושא השליטה, הציות ואי-הציות שמאוד מעסיק אותי כפרט וכיוצרת ובטח היום, שעת מבחן בה אנחנו חייבים לשאול את עצמו עד איזו נקודה אנחנו מוכנים לציית. זה מה שייקבע את העתיד שלנו. אנחנו כל הזמן מחכים שהשליט ישתנה, שצורת השלטון תשתנה, שאנשים ישתנו ולרגע לא חושבים פשוט להפסיק לציית. אולי אנחנו נבהלים מהאפשרות".

העלילה לכאורה פשוטה. אדיפוס, שגלה מרצון מתבאי עם בנותיו, הותיר את בניו פוליניקס ואטאוקולס למלוך לסירוגין. כשהגיע זמנו של פוליניקס למלוך, סירב אחיו להעביר לו את המלוכה והגלה אותו. פוליניקס חוזר בראש צבא זר, נלחם על הכתר ושניהם מתים בקרב. את השלטון תופס דודם, קריאון, שעורך לוויה ממלכתית לאטאוקולס ואוסר לקבור את פוליניקס או להתאבל עליו. מי שיעשה כן, דינו מוות. בעוד איסמנה, אחותם, בחרה ליישר קו, אנטיגונה, שראתה בהוראת דודה הפרת צו אלוהי, החליטה לקבור את אחיה גם במחיר חייה. כשלקריאון נודע כי אנטיגונה, המאורסת לבנו, המרתה את פיו הוא מנסה להצילה, אך היא מסרבת לכל פשרה, מזלזלת בו ודוחקת אותו לקצה. הימון אהובה מתחנן על נפשה ללא הועיל והיא נשלחת למות במערה שנחתמה. כשקריאון מתחרט ומבקש לשחררה, הוא מאחר את המועד. בעקבותיה מתאבד בנו ובעקבותיו אשתו.

"העלילה אצל אנווי, בדומה לסופוקלס, עוסקת במאבק כוחות פנים משפחתי שמדינה שלמה משלמת עליה במחיר של מרחץ דמים", אומרת צור ומדגישה: "אצל אנווי הטיעונים שקריאון מעלה הגיוניים. זו אנטיגונה שקשה יותר להצדיק. ברכט, לעומתו, לא רצה רלוונטיות כללית, אלא מחזה שיחולל שינוי. זו הסיבה שהוא מהדהד בברור את גרמניה הנאצית. הוא שינה את מהות המחזה: קריאון שלו קפריזי ונקמני, הוא יוזם מלחמה ממניעים כלכליים. פוליניקס שמתנגד למוות מיותר, משלם מחיר כי סרב ליישר קו". 
 


אנטיגונה, בית ליסין, צילום: דניאל קמינסקי


צוות מקצועי מטורף
 
יוצא דופן, על גבול פיצול אישיות, לשחק תפקידים שונים, בהפקות לעיבודים שונים של אותו מחזה עם במאים מעולים, אבל כל כך שונים בתפישת הבמה?

"נכון. האנטיגונה של ברכט היא קצת האחות הגדולה של אנטיגונה שכתב אנווי. לכן האומנת שאני משחקת בהפקה של שרמן היא קצת במודע 'האחות הגדולה' של אנטיגונה. אומרים שברכט כתב את העיבוד כדי להחזיר לבמה את אשתו, השחקנית הלנה וייגל שהיתה בת 47. כשעירא אבנרי הציע שאשחק את אנטיגונה, הייתי בת 47. יש משהו בבגרות המנטאלית והפיזית של אנטיגונה שברכט כתב ומתחקה אחר המקור, שאין בזו של אנווי. אצל ברכט היא ישות פוליטית, זו מלחמת מוחות, שכלתנית ורציונלית, עם קריאון כי ברכט רצה שהקהל שלו יחשוב. סופוקלס, ובעקבותיו אנווי, יותר אמוציונליים. לכן, מבחינתי, אין בזה כפילות אלא הזדמנות. מעבר לכך, זה מאפשר לי לחזור הביתה לבית ליסין, שזה קצת כמו לעשות מילואים, במובן של לפגוש את החבר'ה, לעבוד עם אנשים שאני אוהבת וגם להכיר את יאיר שרמן, במאי צעיר ומוכשר שסיקרן אותי מאוד לעבוד איתו. יש לו שפה מעניינת והוא מבין במה".

כשצור מדברת על חזרה הביתה היא מתכוונת לכך. היא החלה את דרכה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה במקביל לג'וב שווה בחברת אמדוקס, השתלבה בתיאטרון חיפה ושיחקה תפקידים ראשיים במחזות עם פרופיל גבוה בהם ההפקה הראשונה של "משחקים בחצר האחורית" מאת עדנה מזי"א שביים עודד קוטלר ו"מאדלן" לצד ג'וליאנו מר שביים סיני פתר. את המעבר המוחלט מהייטק לתיאטרון עשתה בשנת 2004 כשקיבלה מציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, חוזה לטווח ארוך עם תפקידים ראשיים שעל רבים מהם זכתה בפרסים. בבית ליסין קבלה גם הזדמנות ראשונה לביים.

"זה טיפשי ובנאלי, אבל זו הרגשה מאוד טובה לחזור הביתה. זה מקום שמרגש אותי. חדר החזרות והמסדרונות מוכרים לי מכל כך הרבה רגעים, עוד מזמנים שמותר היה לעשן מאחורי הקלעים. צוות התיאטרון לא השתנה וקבלת הפנים מעובדי הבמה מחממת לב. בהפקה הזו אני משחקת עם ששון גבאי ויורם טולדנו איתם אני הולכת דרך ארוכה. זה מאוד מחבק לחזור למקום שאתה מכיר את ה-DNA שלו וגם אם הבית עשה מתיחת פנים, בפנים זה המנגנון והאנשים שמרכיבים אותו. זה מקום שמנוהל לתפארת, מונהג כהלכה, הכל מתוקתק. השחקנים באים לעבוד ויש משמעת עבודה. אתה לומד להעריך את זה ככל שאתה מתבגר במקצוע. מקצועיות, בכל תחום, מטריפה את חושיי ולבית ליסין יש צוות מקצועי מטורף". 


אנטיגונה, בית ליסין, צילום: דניאל קמינסקי

"בין תפקיד ראשי לבימוי, אבחר בבימוי בלי למצמץ"
 
לאחר עשור בבית ליסין שיחקה בהפקות עצמאיות עם הבלחות בתיאטרונים הרפרטואריים, ביימה, סיימה בהצטיינות תואר שני בתיאטרון ולימדה. "יש דברים שלא הייתי מתנסה בהם ברפרטוארי", היא אומרת ומתכוונת, בין היתר, לתפקיד בלתי נשכח במונודרמה "מקורקעת" שביים סיני פתר וזיכה אותה בפרס השחקנית של התיאטרונטו ולתפקיד ראשי ב"חשמלית ושמה תשוקה" שביים עודד קוטלר והציג בצוותא.

מורכב לעבור מהנינוחות היחסית של העבודה ברפרטוארי לעשייה עצמאית

"לזכותי ייאמר שלרגע לא פקפקתי בעצמי. לא עבר לי בראש שאני לא מספיק טובה, אני יודעת מה אני שווה. זה דחף אותי ואפשר לי לקחת שליטה על העשייה שלי".

באיזה מובן?

"עשייה תיאטרונית לא חייבת להסתכם במשחק. כשחקן אתה תלוי בהמון גורמים, אנשים, אופנות. זה מתיש. לא בא לי לשחק כל דבר. אני צריכה להיות מאותגרת כדי שזה יעניין אותי. הייתי שמחה לעוד תפקידים קלאסיים גדולים, למשל, אבל זו לא רק בחירה או החלטה שלי. אני 30 שנה במקצוע, עשיתי תואר שני, אני מלמדת בפקולטה לתיאטרון בטכניון בחיפה ומוצאת בזה המון סיפוק ויש את הבימוי שנוגע במכלול התובנות שלי על היצירה ומאפשר לי לפתח שפה אמנותית הקשורה באופן ישיר לדברים שאני עושה – משחק, הוראה ובימוי.

"אני מוצאת בבימוי אפילו יותר שמחה מאשר במשחק. אולי זה מיצוי או עייפות. קשה לקרוע קרביים מדי ערב מול קהל ולשמור על אותנטיות וחיבור, לחדש ולהיות ברגע. מנגד, אני לא רוצה או מסוגלת להיכנס לאוטומט של יצרנות תיאטרונית. בין תפקיד ראשי לבימוי, אבחר בבימוי בלי למצמץ. אני טובה בזה, נהנית מזה וחושבת שיש לי מה לתרום, אבל יש בפירוש תקרת זכוכית בתחום בכל הנוגע לנשים. פתוח אבל לא לגמרי. קולנוע אני עדיין שמחה לעשות גם כי לא עשיתי מספיק וגם כי הביצוע חד-פעמי". 


אנטיגונה, בית ליסין, צילום: דניאל קמינסקי


 
"הפסקנו לשאול שאלות מטעמים של תקינות פוליטית"
 
מה מעניין אותך לשחק?

"תפקידים שהם אניגמה, דמויות לא פתורות, קשות לפיצוח שלא עולות בברור מהטקסט או מאפשרות להישען על הפקות עבר. במובן זה, אנטיגונה, כמו מדיאה וליידי מקבת, היא ללא ספק מאותן דמויות קלאסיות שדורשות ממך להילחם כדי להצדיק אותן. אתה לא אוהב אותן מההתחלה והמחזה לא לטובתן. נדרשת דרך כדי למצוא אותן בתוכך. אין יותר מדי כאלה בנמצא. ברור שיותר קל להיות חביב הקהל, אבל מאתגר יותר לשחק דמות עם נקודת פתיחה מורכבת. במבט לאחור אני לא זוכרת הרבה דמויות מאוד חביבות ששיחקתי".

דיברנו על ריבוי ההפקות של אנטיגונה, איפה היא נוגעת בך?

"כולנו מרגישים את הזעקה של אנטיגונה. אחים שכולים שלא יכולים לסבול יותר את הזוועות והמראות ורק רוצים שהמלחמה האיומה הזו כבר תגמר. גם לנו, כמו לאנטיגונה, יש גופות ללא קבר בעזה. יש הרבה נקודות השקה. יש גם את שאלת המנהיגות, עבודה קשה שמישהו צריך לעשות. שלטון מחויב לחשוב מעבר לאמוציות. זה נצחי ברלוונטיות לחיינו. אותי מעניינת הצייתנות. אנחנו הופכים ליותר ויותר פחדנים וצייתנים מול שלטון פורע חוק שמשתמש בכוחו נגדנו. זה מטריד אותי ברמה הגלובלית. הפסקנו לשאול שאלות מטעמים של תקינות פוליטית. אנחנו מקבלים מה שמוכתב לנו כגזירת גורל בלי להיעצר, לחשוב, להתנגד. לכן, ככל שנרבה באנטיגונות, כך נוכל לשאול את עצמנו האם מדובר בגזירת גורל? האם אנטיגונה, כפי שכתב אנווי, נועדה למות? האם גורל החיילים, האזרחים, המדינה שלנו כתוב מראש? בעיני זו שאלה שצריכה להישאר פתוחה". 

אולי זו הדרך לשרוד, להרכין ראש, לחיות בהכחשה?

"אנחנו רואים את הגורל כתוב ועדיין ממשיכים לקוות. אנשים ממשיכים ללדת, להתאהב, להתחתן למרות שאנחנו בדרך ללא מוצא. אדם חי, למרות שהוא יודע שסופו למות. זו שאלה פנטסטית, שאלת הגורל וזה, בין היתר, מקור המשיכה למחזה. אצל ברכט, אנטיגונה אומרת: 'אל תדברו על גורל, אלא על ההוא שמוסר אותי למוות חפה מאשמה. את הגורל תפרו לו'. ברכט לא רצה לעסוק באלים ובגורל אלא בטרגדיה מעשה ידי אדם. לכן, זו הזדמנות לדבר על לקיחת גורלנו בידינו ולשאול האם יש בכוחנו לשנות, האם יש דברים שעבורם נהיה מוכנים למות. אני לא מדברת על אנשים שנשלחים למות מבלי לדעת למה אלא עלינו, אנשי העורף. עד לאן אנחנו מוכנים ללכת? יש משהו בנוחות וביומיום שלימד אותנו להילחם עד גבול מסוים. אנטיגונה הולכת עד הסוף. זה מה שמצדיק את העיסוק האובססיבי במחזה".

ואצל אנווי?

"זו יותר דרמה משפחתית. בניגוד לקריאון, אנווי לא נותן לאנטיגונה מספיק כלים דמגוגיים כדי להפוך את הדיון לפוליטי לכן היא מצטיירת כקפריזית. אנווי מוציא את קריאון לא רע. הוא נלחם על חייה יתר על המידה. מה גם שאת ששון גבאי קשה מאוד לא לאהוב. הוא שחקן אינטליגנטי שבכל תפקיד אתה מתאהב בו ופה הוא בוהק. בלי לוותר על אכזריותו, אפשר להבין את קריאון שלו אפילו יותר מאשר את אנטיגונה. הוא עם הגב לקיר. אין לו יותר איך להציל אותה. אצל ברכט היא בוגרת מספיק כדי לטעון נגדו. אני מעדיפה את קריאון אנושי". 





אנטיגונה, בית ליסין, צילום: דניאל קמינסקי



גילוף דמות מתוך הגוף
 
עבדת עם ששון גבאי בעבר. איך היה המפגש המחודש?

"היה מדהים לראות אותו בחדר חזרות. זה ממש תהליך של גילוף דמות מתוך הגוף, שכבה אחר שכבה. מתחיל גס ויורד לשורש. לא סתם הוא הגיע למעמד הזה"

עבדת עם במאים בעלי ניסיון רב ומהשורה הראשונה - הלל מיטלפונקט, ציפי פינס, סיני פתר, עודד קוטלר וכמובן עירא אבנרי ועכשיו לראשונה עם יאיר שרמן. דברי על העבודה איתו

"הוא יודע בדיוק לאן הוא מוביל, מה צבע כל דמות בכל סצנה ואיך תראה על הבמה. הוא מכוון, אבל נותן חופש פעולה. הוויזואליה מאוד משמעותית ומשפיעה על המבנה כך שהמסגרת לא פחות חשובה מהדיאלוגים. יש לו שפה בימתית, טביעת רגל אמנותית וכשחקנית זה תמיד אתגר להתאים את עצמי לשפת הבמאי, להישלף מאזורי הנוחות ולהתמסר. אני נכנסת לחדר חזרות בתחושה שאני לא יודעת כלום. יש לי מטען וניסיון, אבל מפגש עם במאי חדש זה רגע מאוד מרגש כי אתה באמת לא יודע כלום. זו שפה חדשה שנלמדת במהלך החזרות".

יש מרד בעבודות של יאיר, הוא בועט בנורמות, מטשטש גבולות. אין מעלה ומטה, תרבות גבוהה או נמוכה

"יש הרבה דמיון ופתרונות בימתיים מבריקים, רגעים בהם הפעולה הבימתית מתחברת לסיפור הדרמטי וזה כמו קסם. זו עבודה מאוד יפה. בלי לעשות ספוילרים יש רגע מדהים בסוף כשהבמה הופכת לבית קברות ענק, עשרות נעליים צבאיות נגלות ואתה מתבונן בפנים של ששון-קריאון ורואה תדהמה. כאילו רק עכשיו מחלחלת ההבנה והוא קולט את ממדי המוות והסבל. זה מצמרר. הפעולה הפיזית של פירוק הבמה משתלבת בפעולה הדרמטית. הבמה עוזרת לשחקן להגיע לביצוע של הרגע. זו השאיפה ואותה שרמן מגשים. הוא נותן לשחקן כלים להיות נוכח ברגע. זה גאוני. גם להציב מראה על הבמה כמטפורה ומענה פיזי, זה עוצמתי. ויש את הבחירה המטא-תיאטרונית שמציבה את הסיפור בתיאטרון ואומרת: אנטיגונה זה משל ומה הנמשל אתם תחליטו. יש לו יכולת להצית דמיון באמצעות התפאורה, התאורה והמוזיקה. זו הפקה שיש לה את כל החבילה – קלאסיקה, במאי צעיר עם מעוף, שחקנים מעולים ובמה מאוד מרשימה".

את שחקנית דרמטית מהטובות בארץ אבל לא עשית הרבה מחזאות קלאסית

"זה באמת מוזר. לא יצא. זה מקצוע מוזר וכמו שאמרתי, כשחקן אין לך באמת שליטה על החומרים שאתה משחק. באוניברסיטה כתבתי לא מעט סמינרים בנושא המחזאות הקלאסית, בין היתר על אנטיגונה כמשל ועל ההבדל בין סופוקלס לברכט ושאלת הגורל. נשארה לי רק הצלע של אנווי, שהשלמתי בהפקה הזו ואני בדרך לדוקטורט". 
  
 

קרן צור, צילום: דניאל קמינסקי