מוזיקה - נא להכיר: דלית יואש (פינת גורדון)

דלית יואש מוציאה בגיל 38 אלבום ראשון שנע בין פופ לאלקטרוניקה ולמוזיקה שחורה ושומרת על אופטימיות גם חרף מדיניות הפלייליסט שלא מקלה על פריצה לתודעה.

כריזמה בימתית

עם התקליט הראשון והחדש של דלית יואש (38), "קול הלילה" הפכה להקת "מפקדת חילות השדה" - מחזור 86, מאחת הלהקות הצבאיות הפחות מעניינות (אם יש דבר כזה להקה צבאית מעניינת), לכזו שיכולה להתהדר בכך שכל חמש בנותיה (רונית שחר, שפרה פרץ, שירלי יובל, יואש והחתומה מטה) מחזיקות באמתחתן אלבומים. ללא ספק, שיא שמאפיל על כל הישג אמנותי כזה או אחר.

באותן שנים אפרוריות בצבא, דלית הייתה זו שגם כששרה שירים מופרכים על צו הגיוס הראשון (...), שלא לדבר על השיר האלמותי "חבר שלנו מת" (!!), מעצם הנוכחות שלה קרה משהו על הבמה. כאילו שאור בצבע אחר נדלק עליה פתאום. קוראים לזה כריזמה, שניזונה מאיזו תחושת שעשוע פנימית קבועה שמלווה אותה, ומרגעים חסרי מצפון של חוסר רצינות שמהם נהנים אלה שמצליחים לקלוט אותה.

ובכל זאת, באופן לא ברור, דווקא יואש היא זו שלקח לה הכי הרבה זמן להגיע לאותו אלבום ראשון שיצא, בשעה טובה, ממש בימים אלה, בהפקה מוזיקלית שנחלקת בין עמית כרמלי ("שוטי הנבואה") ואמיר בן עמי ("הדג נחש","צ`קלקה"), ומספק לי את ההזדמנות לערוך היכרות בינה לבין הקהל הרחב.

ייתכן שהדרך הארוכה הזו קשורה לכך שיואש, שמגיעה מחדרה במקור, הגיעה אחרי הצבא לתל-אביב לגמרי לבד, בלי גב משפחתי תל-אביבי כלשהו, בלי מפיק או חברת תקליטים מאחוריה, ומכאן החלה לשזור, לגמרי בכוחות עצמה, את כל הקצוות שכרוכים בפרנסה, בכתיבה, בהקלטות ובהנעה של כל המנגנון הזה שצריך לבנות כדי לראות, בסוף, אלבום על המדף בחנויות.

כל זאת, כאמור, כשהחיוך לא מש מפרצופה והאופטימיות שלה מסרבת לעבור דירה, גם כשהעבודה על האלבום מתארכת ולוקחת שנים שבהן הוא עובר גלגולים וחיפושים עצמיים, מתחיל ואז מתחיל מחדש ומשנה צורה, עד שהוא מגיע, סוף סוף, למוצר הסופי המכיל תשעה שירים וטראק נסתר שאת רובם כתבה והלחינה, ואת הסגנון שלהם אפשר להגדיר כמשהו שנוגע בפופ-רוק ובאלקטרוניקה ומציג מעין תעודת זהות ראשונית של זמרת עם גרון שאפשר לשייך באופן מסוים לאזורי המוזיקה השחורה.

לרוחב ולא לעומק

- אז איך זה, באמת, שאחרי כל התיאור המתפייט שלי על הכריזמה הבימתית שלך, עברו כל כך הרבה שנים עד שיצא האלבום?

"כנראה שזה בגלל שאני בנאדם שפועל לרוחב ולא לעומק. אני לא ממש מסוגלת להיכנס למשהו בזמן קצר, אלא לוקחת כמה דבר ביחד, ופועלת עם כולם באותו רובד, לסוג של מטרה שלוקח זמן להשיג אותה".

- ובמובן המעשי? שברת, נניח, חסכונות כדי לעשות את האלבום הזה?

"לא שברתי חסכונות כי לא היו לי כאלה, אבל חייתי כמו כלב, ואיש גדול וטוב עזר לי כמשקיע פרטי, אמיר רמתי".

- ואיך, בכל זאת, לא מתייאשים כשעושים לבד דרך שלוקחת כל כך הרבה שנים?

"גם כי יש הרבה אנשים טובים בעולם וגם כי בטבע שלי אני בנאדם מאוד אופטימי שלא נוטה ליפול לדיכאונות עמוקים. אני נופלת, כי קשה לא ליפול בדרך כזו, אבל יש לי יכולת להתרומם מהר כי אני משתעממת מכל דבר נורא מהר, אז גם מהדיכאון אני משתעממת מהר..."

מתקלטת במסיבות פרטיות

- תפרטי קצת על הדרך שעשית, תני לי כמה נקודות ציון.

"אחרי הלהקה הצבאית למדתי ברימון ואחרי רימון התחילה אצלי הכתיבה. באותה תקופה הייתה לי להקה בשם `דולי והבלינצ`ס`, כשהלהקה התפרקה וכתבתי יותר שירים, חבר קישר ביני לבין מיקי פטיש, והתחלנו להקליט באולפן שלו. עם החומר הזה התגלגלתי לאיזה סוג של לייבל עצמאי שנדלק עלינו והקלטנו את התקליט, בהפקה של עמית כרמלי. התקליט הזה נגנז, לדעתי בגלל שהוא הקדים את זמנו מבחינת ההפקה שעמית עשה. יכול להיות שהיו סיבות אחרות, אבל אני חושבת שזו הייתה הסיבה. היו בו המון קטעים אלקטרוניים ובארץ לא ידעו, אז, איך לאכול את זה, ואף חברה לא רצתה לעשות לו יחסי ציבור ולהחתים אותנו.

"באותה תקופה של עבודה עם עמית היה לי קשה מאוד, לא הרגשתי שאני מספיק טובה ומספיק מוציאה את מה שבאמת יש לי להוציא, אז זה חסם אותי. הייתי פחות בשלה. אחר כך התחלתי להופיע ולעבוד עם אמיר בן עמי ונהיה בינינו חיבור מאוד חזק ואמיתי והתחלתי להרגיש הרבה יותר נוח. גם בגלל שניגנתי והופעתי עם השירים התחלתי לגבש לי דרך".

יואש, אמא לילד בן שנה וחצי, נשואה לסאונדמן אורי גלאון, ומתפרנסת מתקלוט כדי.ג`יי. דוּל, כשהסגנון, בהתאם לפסקה הקודמת, מוגדר כפריסטייל.

"תקלטתי גם בברים, אבל הפסקתי, ואני מתקלטת במסיבות פרטיות. אני לא יודעת למה אחרים מתכוונים כשהם אומרים פריסטייל, אבל אצלי זה אומר שאני מנגנת באותו סט האוס, גרוב, טרנס, רגאיי, ואם יש לי ביצועים מיוחדים של `בילי ג`ין` באיטלקית, למשל, ופתאום זה מביא אותה בגרוב של בוסה נובה, אז אני אשים גם את זה".

לא ממש פופ לא ממש שוליים

- איך את מגדירה את המוזיקה שאת עושה?

"שאלות מה זה קשות, טל, אני לא בנאדם כזה רציני... במיוחד ביצירה, אני די אימפולסיבית. אין לי כל כך הגדרות. אולי בגלל זה התקליט הוא גם כזה אקלקטי. אם את שואלת, למשל, איזו מוזיקה אני אוהבת, אז אין אחת מסוימת. בג`אז, בטרנס, ברוק, בכל תחום יש טוב ולא טוב, לטעמי כמובן, ואני מתחברת לכל סוג של מוזיקה. כל אחד מזיז בי משהו אחר, את מבינה?...

"אני, למשל, לא ממש פופ, וגם לא ממש שוליים. יש לי זיקים מזה ומזה. לצערי אנחנו גרים במדינה קטנה, ולכן אלה שלא עושים פופ הופכים לשוליים, אבל יש משהו שהוא באמצע, כמו המקום הזה שאני נמצאת בו. אני מכירה מוזיקה כזאת מרחבי העולם. גוון סטפני, למשל".

בימים אלה היא עובדת על מופע כשלצידה אמיר בן עמי בגיטרות, ואורי גלון, בעלה, בסמפלרים.

- איך מתמודדים עם הפלייליסטים של התקופה הנוכחית, שלא ממש מקלים על החיים?

"עד עכשיו הוצאנו שני סינגלים שלא נכנסו וזה לא ממש שמח בלב, מצד שני, אני אתעקש. אני מהעקשנים".