שני שיאים נרשמו אמש בקונצרט החמישי של הפסטיבל הבינלאומי התשיעי למוזיקה קאמרית ירושלים: האחד רשום על שמה של הרביעייה הירושלמית והשני על שמו של זמר הבס רוברט הול.
לנשום עם הרביעייה הירושלמית
קודם כל, הערה לסדר. אתם בוודאי מכירים את התופעה הזאת. כשמושמעים שירים בקונצרט והתמליל שלהם מחולק בדפים מהודקים או בחוברת נייר . מגיע רגע, היו בטוחים שהוא מגיע, שבו כולם, אבל כולם, מדפדפים יחד ואז חולפת מין סופת רשרוש על פני האולם. היא פוקדת את האולם מקצה עד קצה, מורידה באחת את רמת הריכוז באולם ואז משתתק האולם, המתח שב ועולה. עד לדפדוף הבא. נחמד לדעת שאולם הקונצרטים מלא בקהל של יודעי קרוא, ויותר נחמד שכולם מתעניינים בנעשה על הבמה. אבל בעידן שבו מקרינים תרגומים לאופרות ודומיהם, אין סיבה שלא להקרין את המלים בגב הבמה או בצדה ואז הקהל יהיה מרוכז בלעדית במה שמתרחש על הבמה וריכוזם של הקהל ושל האמנים לא יופר לאורך היצירה כולה.
בהפסקה נגשה אלי אחת המאזינות ושאלה אם "הרביעייה הירושלמית" עושה קריירה גדולה בעולם. הבטחתי לה שאכן כאלו הם פני הדברים והיא נרגעה. אתמול חברי הרביעייה: פבלובסקי וברסלר בכינורות, גרוס בוויולה וזלוטניקוב בצ`לו קבעו בנגינת הרביעייה מס` 8 של שוסטקוביץ` רף שאותו יתקשו עמיתיהם בפסטיבל ובכלל לעבור.
הרביעייה של שוסטקוביץ` נכתבה בהשראת ביקור של המלחין בדרזדן המופגזת וההרוסה, העיר שספגה את נחת זרועם של מפציצי חיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה, עיר שתושביה נקראו להישאר ספונים בבתיהם. אבל היא אינה רק עדות לדכדוך ולמצוקה. יש בה גם רגעים אופטימיים. שוסטקוביץ` עצמו שותל בה גם לא מעט רמזים ליצירות אחרות שלו, מעין סיכום ביניים של איש בן 44. אבל לענייננו, כל זה פחות חשוב מעצם הנגינה שהייתה שילוב מופלא של חרדת קודש, עוצמה והרבה חמלה.
מעשית, הדברים משתמעים כמעברים מצליל מלא ודחוס לרגעים חרישיים כמעט דוממים, הארבעה שלטו בכל קשת גוני הצליל ולא החמיצו דבר והקהל - הוא היה איתם, גם ובעיקר ברגעים השקטים, אפילו נשם איתם יחד. זהו רגע נדיר. רגע שמצדיק את החוויה החברתית-מוזיקלית שבעצם הליכה לקונצרט חי.
תיאטרונטו של שומאן
שני לרביעייה בהישגי ליל אמש, היה מחזור השירים "אהבת המשורר" של שומאן למלים של הַיינֶה, אותו שר ההולנדי רוברט הול, עם אלנה בשקירובה בפסנתר. הול, איש בעל מידות, נהג בשיריו היפים של שומאן, כגנן הלוקח אותנו לסיור, פה ושם הוא מתכופף להסיר עשב שוטה ולחשוף את יופיו של הפרח ובמקומות אחרים הוא נעמד נפעם מול שיח רב ענפים. ממדי גופו ועוצמת קולו מאפשרים לו לנוע בקלילות בין הקצוות, ממעמקי הבס למרומי הבריטון, אבל הוא אינו מסתפק בקול ובהגייה מושלמת, ומעתיר עליהם מחוות דרמטיות קטנות והופך את במת הליד לזירה של "תיאטרונטו", שבה המעקב אחרי הטקסט, (ראה לעיל) מיותר.
לעומתו נשמעה בשקירובה בפסנתר מאופקת יותר, כאשר המעקב אחרי הול והמעורבות שלה, שפתיה שרו את השירים כמעט בכל הערב, מחלץ ממנה מעורבות רגשית במינון מדוד.
בין שתי היצירות הכנרת אנטייה וייטהאס והפסנתרן סלים עבוד אשקר השקיעו את מיטבם בנגינת הסונטה אופ` 134 של שוסטקוביץ`, אלא שמורכבותה ושפע הרעיונות שטמן בה המלחין, נותרו בחלקם על הבמה ולא יצרו תקשורת לקהל המאזינים.
בפתח התכנית נוגנה יצירה נדירה, שישה אטיודים לפֶּדַלפְליגְל אופ` 56 של שומאן. ה"פדלפליגל", פסנתר דוושות, כלי שהיה קיים בימיו של שומאן, היה מעין עוגב ביתי, שבנוסף לקלידים, הותקנה בו מערכת דוושות עליה מנגנים ברגליים, כמו בעוגב. שומאן התלהב מן הכלי וחיבר לו יצירות קצרות שנוגנו אתמול בעיבוד לפסנתר, לקלרנית ולבאסון. מבין ששת האטיודים הבריקו השלישי והחמישי, ובנגינה בלט בעיקר נגן הקלרנית קרל-היינץ שטפנס. נגן האבוב מור בירון, שימש פרטנר מצוין למוזיקה ודווקא תפקיד הפסנתר, בידיה של אלנה בשקירובה, נשמע, בעיבוד הזה, ככלי מלווה ומוצנע.
נגינתם של חברי "הרביעייה הירושלמית" הייתה שיא מופלא בליל אמש, ועל הפסגה הסמוכה ישבו הול ובשקירובה. שני שיאים כאלה בערב אחד ממקמים את הקונצרט במקום גבוה, ברייטינג שבין מופעי הפסטיבל כולם.
שקית ההפתעות של גדעון קרמר
תכניית הפסטיבל
06/09/2006
:תאריך יצירה
|