מוזיקה - בניינים או צלילים - סיכום שנה קלאסית

לקראת ערב יום כיפורים עורך יוסי שיפמן דין וחשבון לשנה שחלפה במוזיקה הקלאסית: הדיון שהוכרע על היכל התרבות, נקודות אור רבות וכמה סוגיות לא פתורות.

בעיצומו של חג המוזיקה הישראלית

זהו, אנחנו בין כסה לעשור, דווקא בימים האלה בוחר משרד התרבות לשבץ את ימי המוזיקה הישראלית, אירועים חינמיים בירושלים. ימים אלה נפתחים באפלולית "כסה" (כשהירח בא` בתשרי מכוסה ברובו הגדול) ומסתיימים ב"עשור", היום העשירי בחודש (יום הכיפורים). אלא ש"עשור" הוא גם שמו של נבל עתיק ששימש בבית המקדש והיו בו עשרה מיתרים, ואולי לכן נבחר המועד הזה לחג המוזיקה המקומי. ואולי זהו תהליך מֵרוּק על כך שלא נעשה די כל השנה למען המוזיקה בישראל, על שום קיצוצי תקציב, על שום שכר נגנים ברוב התזמורות שמצמיד אותם לעשירונים התחתונים, על שום צמצום שעות הוראת המוזיקה בבתי הספר. או אולי על שום ניסיון הדירוג של תזמורות ישראל בסולם דירוגים של שחור ולבן וללא גווני ביניים. אבל על החטא הזה, נתבשרנו, כבר יש מחילה כי הדירוג בוטל לפי שעה.

כשנשמע בסוף השבוע את המוזיקה הישראלית בירושלים, נצטרך לחדד את הזיכרון של מה ששמענו בשנת תשס"ו. אז לפני שהזיכרון יימחק...

פולמוס היכל התרבות

נראה לי שאת מקומה של המוזיקה האמיתית, ותיכף נגיע גם אליה, תתפוס ההחלטה שנפלה בשוליה והיא להעלות את הבולודוזרים על היכל התרבות בתל-אביב, משכנה ואולי מקדשה המרכזי של המוזיקה התזמורתית. נקודת ציון שהיוותה במשך שנים רבות, אבן דרך חשובה בביוגרפיות של אמני צמרת מכל העולם ענקים כמו לנארד ברנשטיין, דויד אויסטראך, גריגור פיאטיגורסקי, מסטיסלב רוסטרופוביץ`, ארתור רובינשטיין, דיטריך פישר-דיסקאו, לוצ`אנו פאוורוטי, יהודי מנוחין, אייזק שטרן, ישה חפץ, ואני בכוונה איני מונה את הפוקדים אותו כיום.

מחנה התומכים בהריסה ובבניה של היכל חדש, קיבל את תמיכת העירייה, שותפה לבעלות על הבניין. דבר אחד איש אינו יכול להבטיח שהאולם החדש אכן יהיה בעל אקוסטיקה טובה יותר. כי מכל המדעים מדע זה, מותיר מקום רב למזל, אלא אם כן מחליטים מראש שטומנים מערכת הגברה אלקטרונית סמויה מן העין ואז האולם לא חייב להיות דמוי קופסת נעליים (זה מה שהם רוצים).

בים הסכומים שנזרקו לחלל האוויר במהלך החודשים מאז יצא מרצע ההריסה והבניה משַק מְנַהלָה של התזמורת ומהנדס העיר היוצא, כבר גולגלו סכומים כאלה שניתן היה לפתור את התסבוכת בפשטות. להניח להיכל כדי שישמש אולם כנסים ומופעים כללי, וכמשכן זמני לתזמורת עד שייבנה בית חדש. במקביל -לבנות אולם קונצרטים פילהרמוני חדש ביפו, למשל, עם שטחי חניה הולמים ולתת לתזמורות המתארחות בתל-אביב להופיע ב"היכל התרבות" ועוד. כי כידוע בנוסף למימון הכרוך בהריסה ובבנייה של ההיכל צריך לממן את שיפוץ אולם ה"סינרמה" ולהכשירו כאולם קונצרטים זמני. וגם כאן מדובר במיליונים.

אז זה מה שנזכור מן השנה הזאת, שנת תשס"ו, שנה שבה שוסו אוהבי ההיכל במתכונתו הנוכחית בדורשי השינויים בכל מחיר, אלו באלו ורק העתיד יגיד אם הסיבה לשיסוי הזה הייתה מוצדקת.

הרגעים שייזכרו

לעצם עשיית מוזיקה אפשר להזכיר כאן שני רגעים ייחודיים, הפקת "פלסטף" של בית האופרה קירוב על זמריו המופלאים ומנצחו הדגול ולרי גרגייב, בפסטיבל "קלאסי בים האדום" בהאנגר הקר-מאוד של אילת, בסוף דצמבר 2005 וחודשיים אחר כך את הופעת ההרכב "קונצ`רטו קלן" מגרמניה באולם הקולנוע המקומי ושוב כעבור חודשיים שני ההרכבים האורחים אנסמבל ארפג`אטה מאיטליה ו"ווצ`ס מוסיקלס" מאסטוניה, בפסטיבל פליציה בלומנטל בתל-אביב.

אבל במרכז הסקירה נעמיד את הישגיהם של אמני ישראל, כי הרי זו השנה העברית שהסתיימה ושנה עברית חדשה באה במקומה. אז בראש סולם ההישגים שלי עומדת ביצועה המעולה של שרון רוסטורף לקליאופטרה בהפקת "יוליוס קיסר במצרים" באופרה. רוסטורף באישיותה, הביאה את מרכז העולם לתל-אביב. נוכחותה הפכה את ההפקה לאירוע בינלאומי ועוד נשוב אל ההפקה הזו בהמשך. עוד ייזכר לטובה באותו מוסד אשר פיש שניצח על "דון קרלו" של ורדי ועל "אביר הוורד" של ריכרד שטראוס במיומנות ראויה לכל שבח, ובשתי היצירות שלף מן התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון איכויות בינלאומיות, והפך אותה בהינף שרביט לתזמורת שיכולה להישמע בכל בית אופרה בעולם ולהיות ראויה להערכה. מחמאה נוספת לאותה תזמורת מגיעה לה על נגינת "יוליוס קיסר במצרים" של הנדל. תחת שרביטו של דויד שטרן, נשמעה תזמורת ראשון לציון כתזמורת מיומנת בבארוק וזה בהחלט חידוש מרענן.

במרחק כמאתיים מטרים משם ב"היכל התרבות" חגגה התזמורת הפילהרמונית בביקוריו של המנצח מוונצואלה גוסטבו דודאמל. כאן אציין בדגש מופחת את איכות הניצוח אבל לעומת זאת בהחלט את ההתלהבות שהוא החדיר לנבחרת המשופשפת, שהראתה שהיא יודעת להיסחף אחר כוח הנעורים שנבע ללא גבול מן המנצח בן העשרים וארבע. רגע מעולה נוסף שמגיע מן התזמורת הבכירה הוא ביצוע הסימפוניה מס` 6, הפתטית, לצ`ייקובסקי בניצוח כריסטוף פון דוכנאני הוותיק. רגע אחר הוא נגינתו המופלאה של החצוצרן דמטירי לויטס, עם הקאמרטה הישראלית בקונצרט פתיחת העונה לפני כעשרה חדשים.

בתחום הקאמרי, אזכיר כאן שלושה רגעים מרגשים. נגינתם של איתמר גולן וחן הלוי עם הכנר דאישין קשימוטו והצ`לן פרנסואה סאלק את השלישייה לקלרנית של ברמה ובעיקר את הרביעייה לקץ הימים של מסייאן וזאת במסגרת "פסטיבל האביב הבינלאומי" (גילוי נאות מחייב אותי לומר שאני מופקד על התכנית, אבל העובדה שהביצוע הצליח להעפיל לשיאים בלתי צפויים, היא בהחלט מלאכתם של האמנים ועל כך ברכות כפולות ומכופלות).

אותה ברכה מגיעה לחברי הרביעייה הירושלמית שהפליאו לנגן את הרביעייה מס` 8 של שוסטקוביץ` בפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית, ומייד אחר כך בקונצרט לכאורה שולי, במפת האירועים, ביום שישי אחר הצהריים ב"לבונטין 7" הפגינו הצ`לן צבי פלסר והפסנתרן שי ווזנר איכות מרשימה בנגינת יצירות בטהובן וקודאי. מחמאה נוספת גם לאיכות וגם להתמדה מגיע מעומק הלב לשלישיית המוזיקאים - הכנר ניתאי צרי, הצ`לן הלל צרי והפסנתרנית מיכל טל, שלושתם הקימו את מועדון המוזיקה הקאמרית הישראלית במרכז המוזיקה פליציה בלומנטל ומעבר להשקעה ולרמת הביצוע, הם משמרים סוגה מוזיקלית שסיכוייה לשרוד ללא התגייסותם היא קלושה ביותר.

חד פעמיותה של היצירה הישראלית

שנת תשס"ו הביא בשוליה גם פולמוס שבינתיים דעך, והוא הניסיון של חברי המדור למוזיקה שליד המועצה לתרבות לדרג את תזמורות ישראל בשלוש קבוצות. הניסיון הזה שדלף לעיתונות, עורר סערה בין מנהלי התזמורות, (אלו שחשו מקופחים) והם היו הרוב, והנגנים עצמם. הפולמוס הזה, כזכור עשוי להשפיע על תקצוב התזמורות. כאמור, הרעש הביא להקפאה ולחשיבה מחדש וטוב שכך. תמונת המצב שאינה משתנה כבר היא של עשייה של מוזיקה בתכניות שמרניות למנויים, העצמה הולכת ונמשכת של שיחות/ הרצאות/ הדגמות לפני או במהלך קונצרטים כדרישה של הקהל.

יש גם עשייה גדולה יותר של מוזיקה ישראלית מקורית, אבל כל העשייה הזאת היא במסגרות חד פעמיות. יצירה, גם אם היא טובה, אינה זוכה ברוב המקרים לביצוע מחודש. אזכיר כאן, כמו שאני מזכיר במקומות אחרים את הדוגמה הבולטת, את אחת היצירות המוצלחות ביותר שהועלו בהפקת האופרה הישראלית "הבן יקיר לי" של חיים פרמונט שהועלתה לפני יותר משש שנים פעמיים לפני קהל לא גדול באולם "רבקה קראון" בירושלים (במסגרת פסטיבל ישראל) ומאז נעלמו עקבותיה בלוח העבודה.

השורה האחרונה היא שמפתיע להיווכח מחדש שלמרות כל הקיצוצים בתקציב, (רחבים דיים כדי שכולם יסבלו), מוזיקה לסוגיה עדיין נשמעת ומכל פינות הארץ. לא נראה לי שמי מבעלי השררה והסמכות ידפוק בערב יום הכיפורים הקרוב על חזהו ויאמר "אשמנו, בגדנו, העווינו וגו`" על מדיניות ההקצבות למוזיקה, שכידוע מעולם לא הייתה חביבת הממסד השלטוני היהודי ואז לא ייוותר לי אלא לשוב ולהסיק שישראל כנראה תישאר ארץ הנסים!