באולם בנצרת הפליאה אינס מסאלחה לשיר את שירת הבקשות היהודית וגם להיות לרגע מואזין מוסלמי בקריאת "אללה הוא אכבר" מוזיקלית. במופע שנערך אמש במסגרת פסטיבל העוד בנצרת הוכיחה זמרת האופרה שחיבור מוזיקלי בין שלוש הדתות הוא לא פחות ממתבקש.
תשעה נגנים במקום חמישה
כשקבלתי הדרכה כיצד להגיע לאולם, אמרו לי שהאולם נקרא על שמו של פרנק סינטרה, וזו נקודת הציון. לאחר שהתקרבתי למבנה קרוב מאוד, ראיתי שעל הבניין תלוי שלט שמודיע שזהו בעצם מרכז תרבות של ההסתדרות, בתכנייה שלקחתי הביתה מופיע אותו אולם בשם "סינמטק אל –סאנא, נצרת". מה אגיד לכם? לי דווקא הכי התאים שמופע של זמרת יתקיים באולם על שמו של פרנק סינטרה, אבל זה כנראה כבר לא יקרה.
כל זה כמובן הערת אגב. פסטיבל העוד הבינלאומי הממותג כאירוע ירושלמי, מזה יותר מחמש שנים, פתח סניף בנצרת וכל המכובדים שהקדימו דברים למופע עצמו – ראש העירייה ראמז ג`רייסי, מואפק חורי, סמנכ"ל משרד התרבות, המדע והספורט ואפי בניה, המנהל אמנותי של הפסטיבל - קיוו שמה ששמענו אתמול ומה שיישמע במקום בסוף השבוע, יהיה לאירוע "עוּדי" שנתי קבוע.
אחרי קבלת הפנים של הקהל הנצרתי, אין לכאורה כל סיבה שחלום זה לא יתגשם. אבל נשוב לעצם העניין, אינס מסאלחה, הוזמנה ליצור ערב, תכנית משלה לפסטיבל העוּד. היא יצרה ערב שככל הנראה יכול להיוולד רק בישראל. בעולם של היום, מופע שבו זמרת אופרה מוסלמית תשיר בתכנית אחת טקסטים ליטורגיים יהודים בעברית ונוצרים בערבית וכן מוזיקה ערבית מוסלמית עם מוזיקאים ערבים מוסלמים, נוצרים ויהודים, לא יכול להיווצר במקום אחר.
החומרים המוזיקליים השונים מייצגים גם הם את התרבות שבה היא עצמה גדלה, שילוב התרבויות, גילים שונים, תפקודים שונים, אבל הזיכרונות, גם של אישה צעירה כמותה, מרובדים בתרבויות דתיות שונות שהיא עצמה הייתה להן צומת דרכים מכיל. עצם הרעיון כבר ראוי לכל שבח, והעשרתו ברגע האחרון גם היא נקודה לזכותה. אני מתכוון לכך שבתכנייה הוזכרו שמות חמישה נגנים בלבד - המנהל המוזיקלי, רמסיס קסיס, שהוא גם נגן העוד, ומהראן מרעב, נגן הקאנון, אלפרד חג`אר החלילן המנגן בניי ואביעד בן יהודה נגן כלי ההקשה. ואולם בפועל, על הבמה, נכחו תשעה. מנין צמחו עוד ארבעה, אחרי הדפסת התכנייה? הארבעה הם זמרי כנסייה שאינס פגשה וצירפה למופע, מה שכמובן העשיר את המרכיב הווקאלי בתכנית.
קירבה טבעית ומתבקשת
לעצם התכנית, זמרי וזמרות אופרה, פונים מדי פעם למוזיקה דתית. זמרות ענק סופרניות כברברה הנדריקס או סומי ג`ו נכנסות לעתים לאולפן כדי לבצע מוזיקה דתית, ומביאות אל הרפרטואר הליטורגי אל המטען האופראי ולעתים המטען הזה הופך למטען עודף. מקשיבים למוזיקה ומקווים שאולי היא הזמרת, לא תכביד כל כך על הלחנים הפשוטים.
מסאלחה לא נגררה למחוזות האלה ונותרה זמרת היודעת את שהיא עושה, אבל ללא הצורך במחוות אופראיות. לעתים גם הצניעה את קולה (זה בוודאי אפשר לה גם לנוח בין קטע לקטע) נוכח קולותיהם של ארבעת הגברים שישבו לימינה ולשמאלה. היא גם הפליאה לשיר את שירת הבקשות היהודית וגם להיות לרגע מואזין מוסלמי בקריאת "אללה הוא אכבר" מוזיקלית.
ארבעת הנגנים שליוו אותה השתלבו היטב במרקם, כשאת עיקר ההנאה מעצם הנגינה, ההנאה הגלויה לעין, מספק אביעד בן יהודה, נגן כלי הקשה. הנאה של ממש מכל המשתתפים נגנים וזמרים כאחד, נראתה כשהם ביצעו את אחת הבקשות בשלושה נוסחים, במקאמים שונים. לפתע הייתה על הבמה תחושה של שחרור ממתח או מקפאון שאפיינו את הנגנים לאורך רוב הערב. זו חיזקה את התחושה העיקרית היא כאמור של קירבה טבעית ומתבקשת בין המוזיקה של שלוש הדתות, תחושה חזקה של "כולנו מכאן" וזו קירבה שפוליטיקאים מנסים מדי פעם להשכיח. עוד ועוד מיזמים כאלה דרושים לנו, לא רק במתכונת השקטה של מסאלחה וחבריה אלא בממדים של מוזיקה גדולה עוד מזו שתצביע בבירור על הקירבה ועל הטיפשות שיש בריחוק, ביריבות ובמלחמות בין אנשים שתרבויותיהם קרובות.
ואם לחזור לסיום למופע עצמו הרי שחלק מן השחרור זרם באולם גם מן הקהל בנצרת שהכיר חלק מן השירים והצטרף בחלקו בהמהום ובחלקו בשירה שקטה. בסופו של דבר הרעיון של שילוב הדתות היה מוצלח, אלא שהישיבה הדידקטית מאוד של הנגנים והזמרים על הבמה, מיתנו מראש את התגובה של הצופים. המופע כמו שהוא, נראה לי בסופו של דבר כמתווה שמחכה עכשיו לבמאי שיעצב אתו מחדש על הבמה, עם זמרים ששרים בעמידה מקנים יתר חיוניות לעצם נוכחותם על הבמה ומערבים אגב כך את הקהל ויוצרים חוויה בימתית שלמה יותר.
לפרטים נוספים
23/11/2006
:תאריך יצירה
|