זוהי העונה ה-16 של סדרת הג’אז במוזיאון והיא נפתחה השבוע בקול תרועה רמה, עם שבעה נגנים על הבמה, מקצבים אפרו קובניים, תזמורת ג’אז צעירה, יין בלובי ואולם מלא לחלוטין.
הרבה פנים צעירות
לא פשוט למלא אולם בתל-אביב המשופעת בסדרות ג’אז, בתי קפה המקיימים ערבי ג’אז קבועים,והרבה הצעות בידור אחרות. על כיסו של צרכן הג’אז הממוצע המאזין לזרמי הג’אז המרכזיים מתחרים מועדון זאפה , המביא את אושיות הג’אז המבוגרים ומדי פעם הרכבים "לוהטים" צעירים, המשכן לאמנויות שיש לו סדרה ותיקה ,ותקציב להבאת נגנים מבוקשים וידועים, ומוזיאון תל-אביב שלא יכול להתחרות בהם בתקציבים ומסתמך על עבודת רגליים, אמון הציבור וקהל המינויים הנאמן שלו וחשיבה תמטית, שלא פעם היא מס שפתיים בלבד (דהיינו מביאים פסנתרן צעיר, לדוגמה, ומבקשים ממנו להכריז על "מחווה" לפסנתרן אחר,ששמו יביא את הקהל הוותיק) הפעם היו , בצד הפנים הקבועות גם הרבה מאוד פנים צעירות בקהל, כנראה בגלל התזמורת שניגנה בלובי והייתה מורכבת מיוצאי תיכון עירוני א` הידוע ברמת הג’אז שלו,
במסגרת החשיבה התמטית הובא חצוצרן צעיר ומוכשר מארה"ב בשם ג`והן מנגרלי ולידו נגן קונגה די ידוע, וילסון "צ`מבו" קורנייל. מוזיאון תל-אביב נוהג לעטר את אורחיו בשורה של נגנים מקומיים והוותיק שביניהם היה המתופף שי זלמן הנושא גם באחריות אמנותית לסדרה. לידו בחטיבת הקצב התייצב המקיש אסף רוט, הבסיסט חגי ביליצקי והפסנתרן גיל זוהר. אל ג`והן מנגרלי הצטרף החלילן והמלחין אילן סאלם ,שרבים מתלמידיו היו בקהל ועודדוהו במחיאות כפיים.
משהו חסר
המחווה לדיזי גילספי, מהפכן, בדרן, אחד ממייסדי זרם הבי-בופ וחלוץ המיזוג בין ג’אז ומוזיקה לטינית החלה בלובי, עם נגינה מקצועית מאוד של קבוצה צעירה, שהייתה נאמנה לרוח הבי-בופ. מפליא אותי בכל פעם מחדש כיצד בתל-אביב התגבש קאדר של נגנים שמנגנים בטבעיות ובלי שמץ של מורא את המורכבות שביצירות הג’אז.
גם מנגרלי עצמו לקח מאוד ברצינות את הנושא ו90% מזמן המופע הוקדש לדיזי היקר, שביקר פעמים רבות בישראל ויצר קשרים אישיים רבים ומעריצים נלהבים שלא פספסו אף קונצרט שלו. אנרגיה ושמחת חיים לא חסרו במופע ויצירות כמו" מנטקה", "קון אלמה","טין טין דייל" ו-"לילה בטוניס" עובדות תמיד. אבל משהו היה חסר.
וקודם כל למה שהיה טוב: חטיבת הקצב פעלה כמכונה משומנת. אסף רוט שהוא וירטואוז ידוע בכלי הקשה הצניע את חלקו והסתפק בהקשה קטנה, מדויקת, קצבים בסיים בקבסה, בונגוס וכלים שנותנים את הצבע בלי לגנוב את ההצגה. שי זלמן, מתופף קלאסי שמר על המסגרת במערכת הג’אז ו"צ`מבו" כסולן שני הרבה בקטעי סולו ובמעברים אך כמלווה ידע לנגן בשקט ולא להעמיס. גם הוא וגם החצוצרן הם אנשי מקצוע מעולים ואילן סאלם ניגן קול שני לחצוצרה וקטעי סולו בנויים היטב. הפסנתרן גיל זוהר ובסיסט חגי ביליצקי הם כשרונות פוטנציאליים היודעים ללוות אך לא יוצקים אש. זוהר כסולן יודע לרגש אך כמלווה הוא לא מספיק תומך ודומיננטי.
מה שבאמת היה חסר הוא דיזי גילספי. נגינה נכונה של האוצר המלודי שלו אינה מחייה את האיש שידע להצחיק ולרגש, ששר את "ארץ זבת חלב ודבש", הופיע בג`אמים במועדונים,היה מועמד לנשיאות ארצות הברית ב-1963 שר, רקד ושיגע את העולם. מנגרלי באמת מנגן טוב, ויודע להדגיש את הצד המלודי בבלדות, ו"צ`מבו" הוא נגן קונגה רציני הדואג לכוון את כל אחד מתופיו בהפסקה. ועדיין "דיזי"- לא היה שם הערב. מצד שני- אולי אני מפריז בדרישותיי. כי בסך הכול, (למעט זמזום טורדני במערכת הסאונד שלווה אותנו לאורך כל הדרך) היה זה ערב מהנה, אנרגטי וקומוניקטיבי.
המוזיקה האפרו-קובנית של דיזי גילספי
לפרטים נוספים
יוסי מר חיים
24/11/2006
:תאריך יצירה
|