מוזיקה - "שידך טוב" – ששי קשת ויעקב בודו

דמיינו את ששי קשת ואת יעקב בודו כדון קישוט וסנשו פנשו. עכשיו נסו להעלות בדמיונכם גרסה יהודית לצמד המפורסם. הוסיפו שירים וריקודים, ואת הבמאי של "רמת אביב ג`" ו"קונילמל". מה קיבלתם? את ההפקה החדשה והמסקרנת של תיאטרון יידישפיל "מסעות בנימין השלישי" על פי מנדלי מוכר ספרים. לילך שירה-גביש פגשה את שני הכוכבים בחזרות.

חום אנושי

"מסעות בנימין השלישי" הוא מחזמר ביידיש שעובד על פי רומן שנכתב לפני כ- 200 שנה על ידי מנדלי מוכר ספרים. הרומן מספר את סיפור מסעם של בנימין וסענדערל , מעין דון קישוט וסנשו פנשה יהודיים, בדרכם לארץ ישראל. איך נשמע לכם עד עכשיו? סביר להניח שלא ממש מסעיר, למי שלא התנסה בחוויה של ביקור בתיאטרון היידישפיל, תיאטרון היידיש הנודד באולמות שונים ברחבי הארץ, ומביא את בשורת השפה והתרבות מתל אביב לבאר שבע ועד לצפת. אבל אחרי שתי הצגות של תיאטרון יידי, אני כבר יכולה לומר שאני מאוהבת, לפחות קצת. אווירת היידישקייט המתוקה חודרת לעצמות ואופפת אותי כאשר אני נזכרת בחום האנושי, על כל מרכיביו, שעובר כפינג פונג בין הבמה לקהל.

בהצגה החדשה מככבים יענקל`ה בודו, שחוגג השנה 50 שנה על הבמה, בתפקיד סאנשו פנשה, לצד ששי קשת בתפקיד דון קישוט. זו ההצגה השנייה שבה השניים משתפים פעולה ולדברי קשת, מדובר ב"שידך טוב". גם כאן, כמו בהצגתם הקודמת "דער ווילנער חזן" ("החזן מוילנה"), הבמאי הוא יואל זילברג, ("רמת אביב ג`", "קוני למל בתל אביב" וסדרת הסרטים שבאו אחריו, "מיליונר בצרות" וסרטי בורקס וקומדיה עממית שביים והפיק בשנות ה-70 וה- 80) ובהחלט ניתן לראות את סך כל השלבים השונים בקריירה שלו על הבמה. על הניהול המוזיקלי הופקד דוד קריבושי והרכב נגנים יופיע יחד עם הצמד חמד, קשת ובודו.

קשת: "בקיבוץ שמעתי חזנות ואופרה"

ששי קשת, אמן במה רב פעלים ויכולות, מספר שהצטרף לתיאטרון כשחקן אורח לאחר ששמוליק עצמון-וירצר, המנהל האמנותי והרוח החיה של התיאטרון היידישפיל חיזר אחריו. כאשר נמצא הדבר הנכון, החליט לקפוץ על העגלה. ב"דער ווילנער חזן" מגלם קשת דמות של חזן יהודי בעיירה סמוכה לוילנה, שהופך להיות כוכב אופרה וורשה של ראשית המאה ה-20. בהצגה המושקעת, קשת מפגין את יכולותיו הקוליות המרשימות כבריטון בשירה על הבמה, הן כחזן והן כזמר אופרה.

"סבא שלי היה חזן", הוא מספר על החיבור המיידי להצגה, "בילדותי המוקדמת בקיבוץ התקליטים הראשונים ששמעתי היו של חזנות ואופרה", הוא אומר ומשתף: "כשההורים שלי לא רצו שאבין אותם הם דיברו יידיש ואני כיבדתי אותם ולא למדתי. תמיד אהבתי את הסאונד של השפה הזאת, עד היום. אני אמן סקרן מטבעי ואוהב להתנסות בדברים שונים ומגוונים. אני טובל את רגלי במים ובודק אם הם חמים או קרים ואם הם נעימים אני נשאר".

לקראת ההצגה השנייה שבה ישתתף בתיאטרון היידישפיל מספר קשת שהעבודה בתיאטרון היא חוויה נעימה שדומה לסביבת העבודה בתיאטרון גשר, גם שם שיחק כשחקן אורח. "אני חוגג הפקה נוספת כאורח בתיאטרון, אבל מרגיש בבית", הוא אומר, "מאחורי הקלעים מדברים ברוסית, ברומנית בעברית ומעט מאוד יידיש. שמוליק עצמון מנסה לדבר עם השחקנים ביידיש. יש לי המון הערכה והערצה אליו, בזכותו יוצאים סיפורים מארון הספרים היהודי שזועק שיוציאו אותם. שמוליק מספר ששלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים מופיעים בחלומותיו בלילה וקוראים לו `שמוליק תוציא אותי לאור!`, כולנו צריכים להריע לו, אני לא יודע מי יעשה את העבודה הזאת אחריו".

את תפקידו החדש במסעות בנימין ה-3 הוא רואה כקלאסיקה נפלאה: "תמיד רציתי לעשות את איש למנשה וזה הסיפור ביידיש, זה מחזה מוזיקלי שופרא דה שופרא", הוא אומר ונמלא תשבוחות לשותפו על הבמה יענקל`ה בודו. קשת: "האיש הזה הוא סופרמן, בגילו הוא עושה חמש הצגות שונות, מה שגם צעירים מתקשים לעשות. יענקל`ה הוא שחקן דרמטי וקומי מעולה, פרטנר נפלא, אני נהנה לעבוד אתו".

בודו: "את הילדים לא לימדתי יידיש, את הנכדים כן"

"אחרי 50 שנה על הבמה אני עושה מן בילנס – חשבון נפש, ולא מצטער על שום דבר", אומר בודו, "אני לא מסתכל אחורה בזעם, אלא בשמחה ובסיפוק, מכיוון שניצלתי את הכישרון שלי בכל התחומים של האמנות - בשירה, משחק, סרטים, טלוויזיה וכמובן הכי הרבה על הבמה בבידור ובתיאטרון. אני יכול להגיד שהמזל שלי היה שההתאקלמות שלי בארץ בשנות ה- 50 לא הייתה קשה, זה הכל הודות לצבא וללהקות הצבאיות. בשטח שלנו, אין עוד בית ספר כזה בעולם: איך לעמוד מול קהל, ספונטניות, מה שקוראים היום סטנד אפ, עשינו בפני חיילים. היה שם שחרור".

בודו, שהגיע לארץ מרומניה בשנת 1950 היה בין מקימי להקת פיקוד צפון ומאוחר יותר בין מקימי תיאטרון חיפה. "אפשר לומר שאני עשיתי הסבה שפתית, עברתי לשפה אחרת", הוא אומר, "לפני 20 שנה עזבתי את התיאטרון העברי ועברתי ליידיש וזה מאוד מספק. זה בגלל הקהל הנהדר", הוא מגלה את סוד הקסם, "אהבה שלא נמדדת בשום דבר אחר וזה הדלק שמניע אותי כל השנים בתיאטרון היידי".

בודו הצטרף לתיאטרון היידישפיל לפני 15 שנה. "התיאטרון שלנו עוסק לא רק באוצר הבלום הזה שנקרא רפרטואר יידי קלאסי, מחזות שנכתבו לפני עשרות או מאות שנים, והתיאטרון העברי לא מנסה להעלות אותם על הבמה, אלא מעמיד את השפה הידית במקום הנכון" הוא אומר, "היה זלזול כזה שזו שפה גלותית שלא שייכת לעם היהודי ולזכותנו יאמר שלפני כמה שנים לחמנו והכנסת חוקקה חוק להכיר בשפה היידית כשפה רסמית במדינת ישראל".

בודו מספר שעל פי נתונים סטטיסטיים יש כמה מאות אלפים של דוברי יידיש ומביני השפה יש הרבה יותר. יהודים שבאו מרוסיה, ארגנטינה, פולין, שארית הפליטה והורים שלימדו את הילדים שלהם ולא כולל חרדים, שלדברי בודו אחדים או קבוצות קטנות מגיעים מדי פעם לצפות בהצגות. "זוג שהולך ברחוב וטרוד ביום יום מסתכל עלי ומחייך, דיינו", הוא אומר.

"פתאום כולם יצאו מהארון. אני שמח שאני לוקח חלק במבצע הזה", הוא אומר על הטרנד היידישאי שפקד אותנו לאחרונה ומתמצה בחוגי יידיש באוניברסיטאות, ובמגמות לימוד בבתי ספר וחוגי יידיש פרטיים. נוסף על תיאטרון היידישפיל, רק בתל-אביב פועלים שלושה מוסדות תרבות יידישאים: בית שלום עליכם, הסמוך למוזיאון תל אביב, בית לוויק ברחוב דב הוז ועמותת הרשות הלאומית ליידיש ברחוב ברנר.

התיאטרון עוסק גם בפעילות התנדבותית, מספר בודו, הכוללת הופעות בבתי אבות בפני קשישים משארית הפליטה, שלדבריו, צוחקים בוכים ושרים יחד עם שחקני התיאטרון. מצד שני הוא מספר על ההצגה " געבירטיג" שאותה מציג התאטרון בפני בני נוער בבתי ספר, לפני נסיעתם לפולין, גם שם יש צחוק ונשמעת שירה.

בהצגות יש תרגום סימולטני לעברית ולרוסית מעל הבמה. את עתיד השפה הוא מתקשה לנחש. "בבית אני מדבר עברית", הוא מתוודה, "ומצטער עד היום שלא לימדתי את הילדים יידיש, אבל אני מלמד את נכדיי. בתיאטרון אנחנו מנסים לגדל דור חדש של שחקנים, שמונה שחקנים צעירים שלנו לומדים יידיש באוניברסיטת בר אילן. אני מקווה שהם ימשיכו להחזיק את שרשרת הזהב - גולדנה קייט. יידיש הייתה פעם שפה בינלאומית שאיחדה בין היהודים, כשהיית נכנס לאיזה מקום ואומר `שלום עליכם` אם התשובה הייתה `שולם עליכם` יכולת לדעת שאתה נמצא בבית".

"אז מה זה בדיוק יידישקייט?" אני שואלת לסיום ובודו עונה: "יידישקייט זה הכל, זה מסורת, הווי יהודי, בית יהודי, שירה יהודית, זה האוצר הבלום הזה של התרבות היידישאית. מילה אחת שאפשר לאפיין כבית אנושי הכל נכנס לתוך המילה הזאת".

לפרטים נוספים על מסעות בנימין השלישי