חרף תנאים שאינם מן המפנקים, שוחרי המוזיקה ממשיכים להגיע לפסטיבל "צלילים במדבר" גם בפעם התשיעית. יוסי שיפמן מדווח משדה בוקר על המפעל המוזיקלי הדרומי, שנותן במה ליוצרים וליצירות מקומיות.
ציונות וצלילים
לא בטוח שבן גוריון היה אוהב את השמחה והצהלה שמושמעים במקום הנקרא על שמו. אין כאן חלילה משהו אישי נגד העוסקים במלאכת הצלילים כאן במדבר, אלא שמצוי פגם מולד בקשר שבין הציונות לבין אנשי הצלילים. מנהיגי הציונות אהבו את האות, את המילה, את הספר, אולי כממשיכיו של עם הספר והמסורת הכתובה העוברת מדור לדור. מוזיקה הייתה עניין משני - לכל היותר זומזם בערבי שבת איזה ניגון של רבי זה או רבי אחר, עת שבתה המלאכה ושבתה כתיבת האותיות.
לא הייתי נדרש לפלפול הזה, אחרי שהפסטיבל הדרומי הזה כבר מציין את יום הולדתו התשיעי, אלמלא העלה את העניין דווקא אחד האורחים הנכבדים של הפסטיבל השנה, נגן הקלרנית, גיורא פיידמן. הוא סיפר שהוא עצמו דור רביעי למוזיקנטים, ועדיין לא הצליח להבין את פשר היחס המשפיל שלו זכו אבותיו מצד יתר בני הקהילה. הוא ציטט ספרות שבה מתואר היחס לכליזמר כגרוע מן היחס למשרת והפחד הטמיר מכך שהבת חס וחלילה תינשא למוזיקאי. הישות הקיומית - נטולת השם הפרטי, הזהות - של המוזיקאי שהיה קיים רק ככלי זמר. "וכל זאת בעוד לדברי פיידמן, "הכליזמר נתן להם רגעים מעטים של רוחניות, נחת לראות את העולם באור אחר, בימים של מציאות קיומית קשה, של מאבקי הישרדות יומיומיים".
את אותה רוח של התרחקות מן המוזיקאי ירשו גם מנהיגי הציונות, וכך נראה גם יחסו של השלטון בישראל אל המוזיקה לאורך שנות קיום היישוב היהודי בארץ ישראל, ועמוק לתוך היות היישוב למדינה.
אבל נחדול מן ההפלגה למחוזות אחרים ונישאר בשדה בוקר, המארחת כאמור זו הפעם התשיעית את "צלילים במדבר" - פסטיבל חורף שנתי, סופשבוע צלילוני, שעליו מופקד מיכאל וולפה, מלחין חבר הקיבוץ.
אופטימים ותמימים בגטו טרזין
בצורה זו או אחרת בלטה הקלרנית בשלושת קונצרטי היום הראשון. קונצרט הפתיחה, שכותרתו "מחווה למלחיני טרזין", הופקד בידי הסינפונייטה הישראלית ומנצחה דורון סלומון. הקלרנית כיכבה ביצירה הראשונה "קפריזמה 5" לקלרנית ולתזמורת מיתרים וגיטרה, של מיכאל וולפה. אילן שול היטיב להעביר את רוח היצירה שהייתה קומוניקטיבית עד כדי קלילות, שאין בה כדי להפתיע. וולפה מכנה את מלחיני טרזין אופטימים ותמימים, והמוזיקה שחיבר לכבודם ממשיכה את הקו הזה ויכולה לשמש בכל מסגרת של היכרות עם המוזיקה האמנותית, באותן סדרות של "מי מפחד מ..". , וולפה העלים את הפחד מאמנות הצלילים ובמקומו צייד את היצירה בחתך עשיר של מסורות ישראל למיניהן והרווח היה כולו של הקהל שהיה והקהל שעוד ישמע את היצירה.
קומוניקציה מסוג אחר סיפקה לקונצרט היצירה השנייה שנוגנה - "violalive" של גדעון לבינסון, שהשתמש במוצר שנקרא תזמורת וסולן כחומר לרקוח בו חשיבה אקוסטית-ויזואלית אחרת. ביצירה זאת קשה להשתחרר מן הממד הוויזואלי ותיכף נגיע לזה, ולכן מעניין מה חש מי שמאזין ליצירה מבלי לראות את החלטות הצורניות של המלחין. הנגנים הועמדו בשתי הקבצות שונות כשהנגנים בשורה האחורית מנגנים בכיוון כלים שונה; הכנר הראשון נתבע לנגן גם על כלי הקשה, הוויולן הסולן, גלעד קרני המצוין במקרה שלנו, משמיע את קול הוויולה, עוד מאחורי המסך, בטרם ייראה. לתוך המארג התזמורתי הזה שזר לבינסון ציטוטים מרומזים מיצירות מפתחת קלאסיות, שמחדדים את איכות ההקשבה. היצירה מייצרת מערך צפיות לשונה ולחדש והמאזין נסחף פחות אחרי הצד המלודי ויותר אחרי שילובים וצירופים שונים ובעיקר אחרי הנגינה המעולה של קרני. תהליך מרתק.
יצירתו החדשה של שאול בוסתן "קדיש" היא הרחבה של רעיון מוזיקלי אחד שנשמעת כתרגיל באקספרסיוניזם תזמורתי, המראה העיקר על מיומנויות של המלחין. היצירה האחרונה בקונצרט היא למעשה תרגיל אמיתי בהלחנה. תם דיין, ישראל גליקסברג, ניר כהן, רועי הנדלר ומיכאל וולפה תזמרו כל אחד פרק בסונטה מס` 7 לפסנתר של ויקטור אולמן, שחוברה בטרזין. זוהי יצירתו האחרונה והפרק האחרון שלה מצטט את שירו של יהודה שרת "רחל" ("הן דמה בדמי זורם") שיר שככל הנראה הכיר אולמן בזמן שהותו בגטו. עושר הגישות התזמוריות מרחיב את יריעת הצבעים של אולמן עצמו שחיבר יצירה אופטימית גם ערב שילוחו לאושוויץ.
יופיו של הצליל השקט
קונצרט שני באותו ערב הוקדש לנגינה המופלאה והמרתקת של הקלרניתן גיורא פיידמן, כדרכו משמיע פיידמן תמיד יצירות של אורה בת חיים שמדברת בשפה קרובה אליו. הפעם ניגן באותם התלהבות וייחוד המאפיינים אותו גם את הסוויטה "ברוח חסידית" של גיל אלדמע. פיידמן, כוכב בינלאומי ותיק שציין מלאת לו שבעים, ידוע בהפקת הצליל השקט "פיאניסימו" מרגש שאיתו הוא נכנס לבמה משורות הקהל ואחר כך שב ומשתמש בו במקומות שונים. היכולת שלו לרתק את הקהל ביופיו של הצליל השקט, כשאינו מחסיר דבר מעושרו של צליל הקלרנית היא אחד מסודות ההצלחה של גדול נגני הקלרנית במרחב הכליזמרי.
עם פיידמן ניגן אנסמבל קשתנים חדש "אנסמבל מיתרי ירושלים" שכבר יצא עם הקלרניתן הנודע לסיור באירופה וקצר שם הצלחה. על האנסמבל מנצח אילן שול. האנסמבל הוא גוף מבטיח והיו לו בנגינה כמה רגעים יפהפיים, גם ביצירות ללא סולן, אבל טוב יעשו הירושלמים אם יתייצבו מחדש לאמירה עצמאית ברפרטואר הנרחב לכלי קשת, כדי ללמד על מידת רצונם להיות גוף חדש ומתסיס.
גוף מוזיקלי חדש נוסף שהוצג בפסטיבל הוא צמד הנקשנים "דו ארט" - אסף אדר ועמרי רחום-טוויג. השניים, בני ה-19 בערך, גם הם בוגרי בית היוצר של המורה אלון בור, מי שלימד את רובם הגדול של הנקשנים המוכרים בישראל כיום, הוכיחו שליטה בסגנונות השונים, ובעיבודים של יצירות לפסנתר והעברתם למרימבה כמו ראוול ושופן, למרות שראוול (ביצירה אלבורדה דל גרציוזו) לטעמי סבל מן ההעברה הזאת. לעומת זאת ביצירות שנכתבו במקורן לכלי נקישה כמו "לגעת" של גלובוקר - שבה הנקשן מצטט גם קטעים מתוך "חיי גליליאו" של ברכט בצרפתית בעיבודו של גלובוקר ויוצר מערכת קשרי מרתקת בין מילה וצליל - או ביצירה "שטח צבאי סגור" של גלעד הוכמן, היטיבו השניים לנגן כל אחד בנפרד ושניהם כאנסמבל. שני הצעירים הם כשרוניים ללא ספק ותנאי המקום לא היטיבו עם צליל האנסמבל וגם אותם ראוי לשמוע חדש.
סיפור הצלחה מוזיקלי
הפסטיבל עצמו למרות גילו, בן תשע משמר, אולי מכורח הנסיבות, אווירת ראשוניות. המופעים כולם מתקיימים בבניין אחד בשני אולמות שאינם אולמות קונצרטים. הקונצרטים הגדולים באולם ספורט והקטנים באולם הרצאות. האקוסטיקה מפתיעה לטובה באולם הספורט. אותה אווירת ראשוניות, שעליה שב ומספר בריאיונות עיתונאיים מיכאל וולפה, המייסד והמנהל המוזיקלי של הפסטיבל, מביאה למקום אוהבי מוזיקה אמיתיים ולאו דווקא קהל של ידוענים.
אלא שאם הוא מתכוון לשמור על הרוח הזאת ראוי שהנהלת הפסטיבל תשפר את השירותים השונים לקהל הבאים - שילוט טוב יותר בדרך לשדה בוקר, שירותים נלווים של הסעדה ואירוח בין הקונצרטים, מבחר גדול יותר של מקומות לינה במסגרת שבה הקהל ממילא שבוי של האירוע. ברור גם לי שהדברים אינם תלויים רק בפסטיבל, אלא ברשויות שונות במקום ובעיקר בשיתוף פעולה ביניהן שנולד לאחר שכולם רואים יחד את הפוטנציאל הגולם במפעל. והעובדה שכעבור תשע שנים הדברים אינם נהירים לכל, צריכה לתת חומר למחשבה לאנשי המועצה האזורית.
הפסטיבל עומד בהבטחתו לתת במה קבועה ליצירה הישראלית ולתת במה לאמנים ישראלים צעירים והעובדה שקהל מגיע ממרחק רב כדי לשמוע את ההבטחות אומרת שמבחינה מוזיקלית "צלילים במדבר" הוא סיפור הצלחה.
"כל בנאדם הוא כליזמר" גיורא פיידמן פינת גורדון
מחווה למתי כספי ב"צלילים במדבר"
18/12/2006
:תאריך יצירה
|