מוזיקה - אמש בקונצרט: צ'אנג כבשה את הקהל

הכנרת הסולנית שרה צ`אנג הייתה ללא עוררין מלכת הערב בקונצרט התזמורת הפילהרמונית אמש בהיכל התרבות בניצוחו של זובין מהטה

סולנים מצטיינים

לפני זמן רב שוחחתי עם נגן בתזמורת על המוזיקה, האמנות וההנאה שבעשייתה. תוך כדי השיחה הוא טרח להסביר לי שהוא בסך הכל אדם עובד, שמגיע בבוקר לחזרה ובערב לקונצרט וכמו כל עובד הוא מחכה לסיים את העבודה (לדפוק שעון) וללכת הביתה. חשתי מבוכה קלה נוכח התוכחה שמולה מצאתי את עצמי. נכון המוזיקאי הוא אדם עובד ויש לו שעות שצריך לכבד ולעתים גם משפחה שמחכה בבית, ילדים שרוצים עזרה בשיעורי הבית, בן או בת זוג שרוצים יחס וכו. ובכל זאת הוא עסוק בכל ערב שהוא על הבמה ביצירת חוויה אמנותית לפחות למי שמאזינים.

הסיפור הזה מצא את דרכו מתאי מוח שכוחים אל פני השטח של הזיכרון כשנגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית ומנצחם זובין מהטה פתחו בנגינת הסימפוניה השביעית של גוסטב מאהלר, סימפוניה מורכבת, גדולה, ארוכה עם תביעות לא מעטות לריכוז ולחיפוש אחר הצליל היפה גם במקומות שיש במוזיקה משום גיחוך או אזכור תוך כדי קריצה למוזיקות של מלחינים אחרים.

הפרק הראשון ביצירת הענק נשמע כאילו כולם עושים את עבודתם "בסדר" אבל המוזיקה, איכשהו, לא צלצלה. ככל הנראה החושים הפנימיים של היושבים על הבמה ושל הניצב לפניהם החלו לפעול וככל שנמשכה המוזיקה חבורת הנגנים שדרגה את עצמה ובשני הפרקים האחרונים זו הייתה כבר התזמורת הפילהרמונית במקומה המתבקש.

מאהלר מעניק שפע של קטעים סולניים ביצירה זו גם לכלים שאינם נמנים עם מה שניתן לכנות "השגרה הסימפונית" והדבר אפשר לנגנים בודדים להצטיין בקטעי סולו. כך שמענו אתמול קרן בריטון בנגינה סולנית יפה בפרק הראשון, מנדולינה וגיטרה מחוזקים בצליל הנבל בפרק הרביעי, "שיר הלילה" השני או סרנדה, כפי שמאהלר מכנה אותו. בקטעים סולניים לא מעטים לכנר הראשון, לטרומבון, לכלי נקישה נדירים ולמעשה לכל כלי הנשיפה מן החליל ועד לטובה, סיפק מאהלר רגעים רבים של ברק.

בפרק החמישי כבר יכולנו לשכוח את ההתחלה, כמעט. מאהלר עצמו מאזכר את תחילת היצירה בחזרה על אחד הנושאים ואחר כך מצדיע בדרך כמו-היתולית לתרועות הגדולות של ואגנר, לצבעים המזרחיים (הטורקיים) שצובע מוצרט חלק מיצירותיו. במצעד הססגוני הזה הביאו מהטה והתזמורת את היצירה כאמור, הביתה לחגיגה התזמורתית שמאהלר יצר עבורם.

צ`אנג הרקידה את התזמורת

לעומת זאת ביצירה הפותחת, הקונצ`רטו לכינור של ז`אן סיבליוס, אחת היצירות התובעניות ברפרטואר הקונצרטי, סיבליוס מבקש מן הנגן הסולן מגוון טכניקות שמצויות פחות בקונצ`רטות הגדולים לכינור. יש כאן נגינה על שני מיתרים יחד, נגינה בקצה העליון הגבוה של המִנעַד הכינורי, אזור רגיש במיוחד בהפקת הצליל, אצבעות יד שמאל מתקרבות לוחצות חזק על המיתרים על החלק הקרוב של השָחִיף, מעברים קופצניים בין צליל לצליל, טכניקות שונות של מגע הקשת במיתרים.

בתוך כל הדרישות האלה יש לשמור על שלמות ועל יופי של כל משפט וכל רעיון מוזיקלי. לא קשה להבין שאחרי נגינת הקונצ`רטו הזה כנרים מעדיפים שלא לנגן קטעי "הדרן". שרה צ`אנג, כפי שכבר ניתן להבין , לא ניגנה "הדרן" אבל הפליאה לנגן את הקונצ`רטו המורכב.

למן הרגע הראשון שבו פתחה בנגינה השקטה והמעט מסתורית, על רקע מיתרי מעומעמים בתזמורת, נגינה של מספר נעימות תוך נגינה של סולמות צלילים עולים ויורדים, דרך המלנכוליה הבוטה של הפרק השני ועד לפרק האחרון הסוחף, שסיבליוס פעם כינה "מחול המוות" ומוזיקולוג אנגלי נודע קרא לו "פולונז של דובי הקוטב". לנו הכינויים האלה פחות חשובים, חשוב שצ`אנג הצליחה להרקיד סביבה בפרק הריקודי את התזמורת ולסחרר את אלפי האנשים שמילאו את ההיכל שהודו לה ובצדק רב במחיאות כפיים ממושכות, בשריקות ובקריאות שגרמו לה לעלות על הבמה לקידות בפנים מאירות ומחייכות. הייתה לה סיבה טובה לחייך. היא הייתה מלכת הערב.