דיוויד בואי, לו ריד ואיגי פופ, שלושה מאבות המזון של הרוק, יחגגו השנה 60 (בואי, פופ) ו-65 (ריד). טל גורדון בשיחה עם שרון מולדבי על רוקרים שמזדקנים לאט ובכבוד. ויש גם מרתון רלוונטי בסינמטק תל-אביב.
אלוף העולם בלעשות הכל
דיוויד בואי היה הראשון אצלי, עם hunky dory דווקא, אלבום שאז, לפחות, לא היה מהיותר ידועים שלו. את לו ריד הביאה לי הוולווט אנדרגראונד, ו"ברלין" שלו נעץ בי את החץ סופית, ואיגי פופ, האמת, הגיע קצת פחות קרוב מהם בלב שלי, כמה שנים מאוחר יותר.עם בואי וריד עשיתי את הדרך מהבית לתיכון ומהתיכון הביתה, משננת טקסטים שלהם כמנטרה ונאחזת במילים שלהם כדי להתחזק.
"האמת שאני , באותן שנים של ימי התיכון שלי , הרבה יותר אהבתי את איגי פופ ואת לו ריד", אומר שרון מולדבי. "את בואי הערכתי רק אחר כך. אני חושב שכשהייתי ילד ראיתי בו מישהו הרבה יותר רך מהם וגם חשבתי שבגלל שהוא הושפע מאיגי פופ ומלו ריד, הוא פחות טוב מהם. אבל בסדר, מותר להיות דביל כשאתה צעיר...
"רק אחרי זה הבנתי שהבנאדם, בנוסף לכל שאר המעלות הבלתי נסבלות שלו גם כותב שירים שלא יאומנו, ומבין השלושה הוא בטח המלחין הכי טוב. אין כמעט תחום של אמנות שהוא לא נגע בו. בואי הוא מולטי מדיה בגוף של בנאדם אחד. אחד הדברים הבולטים באמנות של ריד ופופ זה שהם נורא ידעו להפיק את המקסימום מהמוגבלויות שלהם. כל אחד מהם חצב לעצמו איזה נישה. פופ וריד הם אלופי העולם במה שהם עושים – בואי הוא אלוף העולם בלעשות הכל. אי אפשר בכלל לשים את האצבע על איפה דיוויד בואי עומד, כי הוא כל הזמן זז. אז מהבחינה הזו הם טיפוסים שונים של אמנים".
בימים אלה, פלוס מינוס, חוגג לו ריד 65 שנים להיווסדו, ובואי ופופ סוגרים 60, עילה טובה להתפלפלות עם מולדבי, יוצר, עיתונאי מוזיקה, מי שהיה סולן להקת "גן חיות" לפני שהחל להוציא אלבומי סולו, ומי שערך, בין יתר עיסוקיו, את "הפסקת עשר" של מיכל ניב ז"ל באמצע שנות השמונים. (מולדבי, אגב סיים בימים אלה להקליט את האלבום השלישי שלו עם דויד פרץ ונדב אזולאי). עכשיו, לא ש-60 זה זקן כל כך, כבר מזמן הוחלט ש-60 זה ה-40 החדש, יו נואו. אבל בכל זאת, רוקרים מתבגרים זה עדיין דבר שמעורר מחשבות אצל מי שרגיל לאייקונים שנשארים צעירים לנצח, מאלביס ועד ג`ים מוריסון.
דוקטור לספרות עם מחט בווריד
- איך היית מתאר את ריד ואת פופ לבחור צעיר שאתה רוצה לשכנע אותו להקשיב להם?
"לו ריד הוא דוקטור לספרות ולשירה עם מחט בווריד. ואיגי פופ, בשבילי, הוא תמיד כלב רחוב. ככה אני מדמיין אותו. אחד שמסתבך בקטטות מול החיים. נקודת המוצא שלו זה שהוא מסוכסך עם העולם, ומצד שני, הוא כותב נורא מדויק. הוא זמר אדיר, ואני, יש לי המון אמפטיה לכלב רחוב הזה".
- אתה מרגיש שהם השפיעו עליך כיוצר?
"מאוד. כמובן שלא ב`גן חיות`, כי ב`גן חיות` אני לא מתייחס לעצמי בתור יוצר, שם הייתי הפרונט של הפוסטר. אבל בכל מה שעשיתי אחרי זה הם נתנו לי כמות אינסופית של השראה. אני יודע ממש על שירים ספציפיים שלי ששאלתי את עצמי, למשל, איך לו ריד היה מתמודד עם כאלה דברים, או איך הוא היה פותר את זה. איגי פופ אלוף בלדבר ישיר. הוא מדבר נורא בגובה העיניים, הכל מין השפרצות כאלה מהלב. ואצל לו ריד יש שילוב בין אינטימיות מטורפת מצד אחד לבין איזה ריחוק וניקיון בכתיבה, מצד שני. בעיניי הוא בית ספר לכתיבת טקסטים".
בלי חובת הוכחה
- ומה לגבי שאלת הרלוונטיות? האם אמנים כאלה מאבדים רלוונטיות עם השנים, לאור גילם ההולך ומקשיש?
"עצם העובדה שאת ואני טורחים לנהל את השיחה הזאת זה אומר שהם רלוונטיים לנו לחיים, וזה הדבר הכי חשוב בעולם. כי ברגע שהם רלוונטיים למישהו הם הצדיקו את עבודת החיים שלהם, אם הם בכלל צריכים הצדקה. את ואני הקדשנו הרבה מאוד שעות מהחיים שלנו ליצירה שלהם וזה הדבר הכי חשוב בעולם. מעבר לזה, בעניין של שואוביז ואופנות ודברים כאלה, אני חושב שהם יכלו לעשות בית ספר להרבה אנשים שנחשבים רלוונטיים היום.
"מעבר לזה, אין ספק לגבי התועלת של להתעסק במוזיקה עבור האנשים שעושים אותה. כי זה שומר את הגוף והנפש יותר צעירים, כי תמיד טוב להקדיש את עצמך למה שאתה אוהב וגם אם פעם היה מוזר לחשוב על רוקרים בני ששים וחמש, הם לא בדיוק הקשישים הטיפוסיים בעצמם."
- אני אלחץ עוד יותר: התקליטים האחרונים שלהם פעלו עליך באותה עוצמה שפעלו הראשונים?
"לא, אבל ב`אקסטזי` מ-2000 יש ללו ריד שיר שהוא בעיניי שיר מופתי, והאלבום האחרון של איגי פופ היה אלבום הדיסטורשנים היחיד שאהבתי בעשר השנים האחרונות, מאז נירוונה, ודיוויד בואי - כל מה שאני רוצה זה שיהיה בריא ושיהיה לו טוב בחיים. הוא לא חייב לי כלום. אני לא מחלק לו ציונים. מבחינתי אין עליו שום חובת הוכחה".
- אבל יכול להיות שזה אומר שיש באמת כמות מוגבלת במאגר הכישרון של אמנים?
"זה נכון ולא נכון. אני למשל חושב שMagic and Loss זה אוסף השירים הכי גדול שלו ריד כתב מאז האלבום הראשון של הוולווט ואת זה הוא עשה כמעט בגיל חמישים. אני לא אתפלא אם הוא יביא פתאום אסופה מדהימה של שירים. מקרתני, שגם הוא מתאים לנו לצורך העניין, כתב שירים נורא יפים בדיסק האחרון שלו, שבטח היה איזשהו פיק בקריירת הסולו שלו".
הצעירים הם הכי שמרנים
- הדור הזה של נפילי רוק מתבגרים משנה את המהות של הרוק כמוזיקה של נעורים?
"אני חושב שהרוק בתור כוח מהפכני שמוביל את העולם זה סיפור גמור שאף פעם לא יחזור. זה כמו שבסוף שנות הארבעים הבי פופ היה הדבר הכי פרוע ומסעיר שיכולת לשמוע במוזיקה הפופולרית. זה כבר לא יקרה. קשה לי להאמין. תמיד יבואו אנשים צעירים ומוכשרים, אבל בתור פורמט אמנותי, וגם טכנולוגי, כשאנשים שמעו למשל בפעם הראשונה את סרג`נט פפר, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעו במערכת סטריאו, והפעם הראשונה שלקחו טריפים, ושמעו סרטים מנוגנים לאחור. בקטע הזה החדשנות היא היום במקומות אחרים לגמרי. זה כמו שבהיפ הופ, לדוגמה, המכה במוח של לשמוע בפעם הראשונה את פבליק אנמי, זה דבר שלא יחזור.
"אני חושב שהיום, ברוק, דווקא הצעירים הם הכי שמרניים. נניח להקה כמו הסטרוקס, היא לא מביאה לי שום דבר חדש לצלחת, שלא היה שם קודם. גם כשאני שומע את הארקטיק מנקיס וכאלה, בעיניי זה בדיוק באותה רמה של בידור כמו להיטים טובים במצעד, אבל זה בטח לא חתרני ולא חדשני ולא מאתגר כלום. הרוק החדש, הצעיר, לי הוא נשמע בעיקר נורא זקן מנטלית. הרבה יותר זקן מהזקנים, זה בטוח".
- יש רוקנרול בעברית? אתה מכיר, הרי, את התיאוריה שלי על זה שאנחנו בלבנט והפעימה המזרחית היא האמת של הרחובות שלנו.
"אני לא מסכים איתך, כי אם תלכי עם זה ככה, אז הרוק הוא גם לא המקצב של אנגליה, למשל. רוק בעיניי לא שייך גיאוגרפית, אלא שייך למרחב. זה צליל עירוני. איגי פופ הגדיר פעם את הסאונד של הלהקה שלו, הסטוג`ס: הוא גדל בדטרויט, ואמר שהיה הולך למפעלים של פורד וחיפש את הסאונד שמשמיעות המכוניות על הפס יצור. וזה רוקנרול: צליל של עיר גדולה ומלאה באנשים, שהרחובות שלה מלאים בצעירים עצבנים וחרמנים שלא יודעים מה לעשות עם ההורמונים שלהם, זה רוקנרול".
12/03/2007
:תאריך יצירה
|