מוזיקה - תיאטרון על הבר

המופע "שיחות עם הברמן" משלב בין שתי תרבויות בילוי ליליות - תיאטרון ואלכוהול, ומתרחש בבר תל-אביבי שכונתי טיפוסי. לילך- שירה גביש נפגשה עם היוצרים.

תיאטרון לעם

מדי ליל שני מוצגת בבר Friends בבן יהודה הצגת הפרינג` "שיחות עם הברמן", שמספקת הצצה לעולמם של אנשים צעירים בבר דרך מונולוגים, משעשעים או מיוסרים. קסמה של ההצגה הוא בקונספט הייחודי שלה. כמו בכל ערב רגיל במקום מתאספים אנשים בקבוצות או יחידים מסביב לבר, אבל באיזשהו שלב נדלק ספוט, המוזיקה נפסקת ואחד השחקנים פוצח במונולוג שמסתמן כאפשרי במציאות הלילית של בר ישראלי ואולי אף של ברים בכלל.

את הקונספט יזמה אחת משתי הבמאיות הצעירות של ההצגה, נטלי צוקרמן, שחייתה בסקוטלנד לפני כמה שנים. הסקוטים מתברר אוהבים לשלב אלכוהול עם כל דבר והיא נדלקה על הרעיון והחליטה לשלב אלכוהול עם תיאטרון. יחד עם ליחי בקרמן השתיים פיתחו את הקונספט ולדברי צוקרמן "הרעיון היה להביא את התיאטרון לעם, סליחה על הפלצנות". השתיים החלו לאסוף מונולוגים שמתאימים לשיחה עם הברמן.

בערב שבו נכחתי הופיעו שישה שחקנים בשישה מונולוגים קצרים, שונים זה מזה, שהחוט המקשר ביניהם הוא שיחה שמתפתחת עם הברמן. לעתים המונולוג נעצר וכעבור כמה מונולוגים הוא ממשיך ולעתים הוא פשוט מתפתח לדיאלוג מאולתר עם הקהל. רון ריכטר למשל מגלם בחור חסר אונים שמספר על בחורה עמה הוא מעוניין לפתח יחסים, שחוזר לבר שוב ושוב. במונולוג אחר, עם אלמנטים קומיים, מגלם השחקן אוריאל דה קאסטרו בחור צעיר שמגלה תשוקה עזה למרגרט תאצ`ר ונוסע ללונדון. מונולוג נוסף הוא "פיגוע" של השחקן חיים עבוד.

"אנחנו עובדות על טיפוסים מופנמים או מוחצנים", מספרת צוקרמן על אחד הקווים שמנחים אותן בבחירת המונולוגים והשחקנים. "אנשים מדברים עם הברמן מכל מיני סיבות, לפעמים מגיעות לבר חבורות, לפעמים ווירדואים שמחפשים את עצמם. אפשר להתפרע, כל אחד יכול לבוא ולומר את האג`נדה שלו לברמן, שדרכו הקהל יודע לאיזה מונולוג להתייחס".

שני מונולוגים נוספים בוצעו על ידי השחקניות אורית זפרן, שמציגה פן נשי רגשי ופגיע, ולליאה גורמזאנו, שגילמה אישה מוחצנת. למרות הפתיחות והמתירנות שאפיינו את המונולוג השני, אצל שתיהן ניתן היה להבחין בפגיעות נשית, אולי בעיקר בהקשר הסטריאוטיפי של נשים שהולכות לבדן לבר. "כשאנחנו בוחרות מונולוגים לנשים, יש עניין של פמיניזם וג`נדר", אומרת צוקרמן, "במונולוג של אורית עניין אותי המקום של היחסים בין אישה לבעלה. הבחירה ב`בשר` היא ממקום של אישה חזקה שעומדת על שלה".

שלומי אדרי, מוותיקי השחקנים בהצגה הציג את המונולוג "גמל שלמה בפרויקט Y". "ההצגה מאוד מיוחדת", הוא מעיד מבפנים, "היא נותנת הרבה חופש ומעוף כל פעם מחדש. בשל אופייה, אין מחסום בינינו לבין הקהל. אנחנו ממש יושבים בתוכו. בכל הצגה קורה משהו אחר. המונולוגים הם אותם מונולוגים, אבל הדיאלוגים משתנים כל הזמן. זה מזכיר תיאטרון רחוב, לטוב ולרע. ההצלחה טמונה בצוות השחקנים שמגיב באופן מיידי, בדרך כלל בצורה קומית. זה בר ולאנשים יש מספיק אופציות להימלט. אנשים מגיעים ממש לבר שכונתי, לשתות את הדרינק שלהם ודווקא במקום הזה הם מקבלים תיאטרון. זה עולם שכיף להיות בתוכו".

עכשיו כשבארסנל של ההצגה נמצאים שמונה מונולוגים ובכל פעם מוצגים שישה בתורות, לדברי צוקרמן, היא ובקרמן פתוחות למונולוגים ולשחקנים חדשים: "אנחנו מחפשות טקסטים יומיומיים ומונולוגים נשיים עם אמירה נוקבת ויכולת לפתוח לקהל את הראש". במקרה של ה- Friends הברמנים המקוריים של המקום הם אלו שמופיעים כברמנים בהצגה ולדברי צוקרמן "הם מכירים את המונולוגים יותר טוב מהברמנים השחקנים שהבאנו מבחוץ.

"זה לא ערב מעונב", היא מוסיפה, "זה תיאטרון מאוד בלתי אמצעי. כשאתה מגיע, אתה לא יודע מי הקהל ומי השחקנים. לכן ה- Friends זה בדיוק מקום בשבילנו, בר גדול ואינטימי. חשוב לנו שאנשים ירגישו נוח".

"אנחנו לא מאמינים שהצגה צריכה סבסוד"

ההצגה מופקת על ידי תיאטרון אתגר בניהולו של תומר כהן, שלפני שבע שנים הקים את עמותת דור ה-2000 לחינוך ותרבות עמותה שהיום מתמקדת בתיאטרון. לדברי כהן הוא לא ויתר על חזון החינוך, אלא שהוא מכוון אותו לדור החדש של צופי התיאטרון. "מדובר בבילוי לגיטימי לדור שבטח לא נוהג לקנות כרטיסים לתיאטרון וגם לא הולך לראות הצגות", הוא אומר, "קהל בגילאים 18 – 30, שבדרך כלל מגיע לברים ולא לתיאטרון ואנחנו נותנים לו דבר שמעניין אותו ומכוון אליו".

ברפרטואר התיאטרון אפשר למצוא את ההצגה "אשת", שזכתה בציון לשבח בפסטיבל עכו 2002; "אדיפוס משפט האלים", ההפקה הראשונה של התיאטרון, שזכתה בפסטיבל עכו 2000 בפרסים אחדים; וההצגה החדשה "אהובתי הנשואה". "לאדם בגילי הרפרטואר של הבימה ובית לסין לא ממש מדבר", אומר כהן שבעברו הפיק גם לבית לסין, "אנחנו מאמינים בתיאטרון שקודם כל אנחנו רוצים ללכת אליו. המכוונות היא לקהל שלא בא לתיאטרון ואנחנו מרגישים שפתחנו לו את העולם הזה".

כהן עובד קשה על כך שבעתיד תיאטרון אתגר יזכה להכרה ממסדית ויקבל בית. "יש לנו עשרת אלפים איש ברשימת דיוור, אבל אנחנו עובדים על עיקרון אחר מתיאטראות אחרים. מפעל מנויים נועד כדי להחזיק קהל שבוי. אנחנו גם לא מאמינים שהצגה צריכה סבסוד. אחרי עשר הצגות הרצה, הצגה צריכה להיות מאוזנת. במערכת היחסים שהתפתחה עם הקהל, אני מעדיף להוכיח את עצמי כל פעם מחדש וזה מוכיח את עצמו".