מוזיקה - סיכום פסטיבל ג'אז תל-אביב

יוסי מר חיים מסכם את פסטיל ג`אז תל-אביב ה- 18 – החל מן הביטול המאכזב של פרעה סנדרס עד למופע הסיום הלא שגרתי של נדב הבר הראוי לתואר הפקה פסטיבלית לשמה.

קרקס הג`אז של סטפאנו בולאנו

"עברנו את פרעה, נעבור גם את זה" כך בוודאי אמרו מארגני הפסטיבל, כשהתברר להם שהמנצח, העוגן הבטוח, אחד מגדולי הג`אז החיים כיום פרעה סנדרס לא מגיע. ההשלכות היו קשות: מכיון שבנו על היכל התרבות, לא הכינו מופע ישראלי גדול מסכם עם עוגני שירה כבעבר ( ריקי גל, גידי גוב, מזי כהן, יהודית רביץ, אהוד בנאי- דוגמאות להפקות גדולות של הפסטיבל בעבר). כשפרעה סנדרס ביטל (דיברו על מכירה מועטת מדי, בעיות בריאות וכו`- אבל למה לקחת אבנגרדיסט מושבע ולא לחפש לו אכסניה יותר צנועה?) הפסטיבל פיצה את נאמניו על ידי יצירת מופע ישראלי חדש יש מאין, עם אמנים מדוברים, שהיו כנים וגלויים לגבי הדרך בה אולתר המופע. להלן ביקורת על חלק מהמופעים.

הפסנתרן האיטלקי סטפנו בולאני הוא אולי הפסנתרן הטוב באירופה. חמישייתו הוא הרכב מצחיק, קפריזי, מיומן ושולט במגוון סגנונות ההופך למעין "קרקס ג`אז" מהלך. שומעים אצל בולאני את נינו רוטה, באך, לני טריסטאנו, פרוקופייב –ועם זאת לחניו מקוריים ומאתגרים את השומע לזהות את הציטטות השונות. סוג של נינוחות אירופית שוהה על המופע שנגניו לא לחוצים, ששים לנגן ולהפתיע.

שני הנשפנים היו אמורים להיות סקסופוניסט ונגן קלרנית במקום סקסופון קיבלנו טרומבון. יודעי דבר המכירים את החמישייה המקורית אולי התאכזבו – אך הטרומבוניסט מצחיק בטירוף, מדבר דרך העמעם של הטרומבון ומקיים דיאלוג דרמטי עם הפסנתר. בשלב מסוים כולם שרו לתוך הפסנתר שהדהד בחזרה. הקהל דרש וקיבל הדרן בו ניגן בולאני בארבעה סגנונות שונים. תאווה לאוזניים ולדמיון. זהו מופע פתיחה מרהיב ומפצה על העדרו של פרעה.

טריו מאולתר

שלושה אמנים ישראלים מבריקים ,שאינם חיים בארץ הוציאו אלבומים חדשים. הפסנתרנית ענת פורט התחברה לחברה החשובה ECM העוסקת בג`אז אתני ובמוזיקת עולם. הסקסופניסט יובל כהן התגבר על מחלה קשה והוציא תקליט בשם "Freedom" והגיטריסט המאוד מאוד מוכשר החי בניו יורק , גלעד הקסלמן, הוציא אלבום וכבר מתכונן לחדש. הקשר בין שני האחרונים הוא הדוק במיוחד- ולמעשה השניים הגיעו לארץ להופעות והעובדה שהאולם לא היה מלא מוסברת בהופעותיהם הקודמות השבוע.

הטריו המאולתר הצליח בצורה חלקית בלבד: כל אחד ניגן סולו נפלא: יובל-"השמלה הסגולה" בעיבוד סולו באכי מדהים: יובל פירק את השיר, הצליח להגדיר את ההרמוניה שלו ולמסור את תמצית הלחן. גלעד ,בגיטרה קלאסית ניגן סטנדרט אמריקני גדול "אור ירח בוורמונט". נגינתו הזכירה לי גיטריסטים קלאסיים גדולים כמו ג`ו פאס, למשל, ויכולתו לעצב תוך כדי נגינת המלודיה גם באסים על המיתרים הנמוכים של הגיטרה היא מזהירה. ענת ניגנה סולו מתקליטה הקודם. כל התכונות הטובות שלה- עדינות המגע,שקיפות הצליל בפסנתר, ונגינה שקטה מעומק הלב יצאו החוצה והסבירו לנו, למה, אחרי כמה שנים שבהן התקשתה להקים הרכבים בישראל-חברה ענקית כמוECM מוכנה להשקיע בה.

כאמור עד כאן הכל טוב, אבל המכנה המשותף המובטח של הטריו-פרשנות לשירים קלאסיים ישראלים עבד רק במספר מצומצם של שירים, כמו "סתם יום של חול" ו"באה מנוחה ליגע"(שיר העמק) אבל לא תרם כלום בשירים כמו "ברית עולם" של מתי כספי ו"בלילה על הדשא". מדוע? כי לא מספיק לנגן את השיר ולאלתר על האקורדים. צריך לומר משהו חדש. ב"סתם יום של חול" שמעתי בדמיוני את המלים דרך המוזיקה. כשנקודת המוצא היא דואו (גלעד-יובל) , שאולי מחמת ריחוקו מהארץ נשען על סנטימנט רגשי גדול, בונה שיטת עבודה, ואז מצרף פסנתר ללא הכנה ובנייה מדוקדקת אז נעלם הסנטימנט ומתקבלת בעצם "קריאה מהדף" ללא מטען נוסף. ובכל זאת הקהל היה מאושר, התחבר למוזיקה ולנגנים והודה להם על כנותם.

מאט רנזי – שקט עד אקזוטי

מהחוף המערבי של ארה"ב הגיע נגן הסקסופון והקלרנית הצעיר מאט רנזי. בטריו ללא קלידים או גיטרה. בס, תופים וסקסופון-זהו. קבוצה זו מנגנת ג`אז חופשי-אבל לא ג`אז אגרסיבי. בארץ בדרך כלל מזוהה ג`אז חופשי עם העדר מסגרת, תוקפנות ונגינה לא מלודית. מאט רנזי וקבוצתו הם אנשים רגועים. ואינני מתכוון לומר שהם כבויים, להפך. זהו טריו מאוד מפוקס, וכל ניואנס חשוב להם. אבל המוזיקה שלהם מאוד מלודית ובנויה על ניצול של סולמות משותפים לבסיסט ולנשפן,כאשר הכיוון רומז לצד האתני.

מאט רנזי מוצא סאונד שונה לכל קטע, החל מרבעי טונים וטונים כפולים בקטע מזרחי או צלילים מאוד רכים בקטע הפותח הבנוי על מוזיקה עממית אמריקאית. הבסיסט דייויד אמברוסיו מגוון מאוד בצורת הליווי שלו, הן בקצב והן בשינויי סאונד. המתופף ראסל מייזנר מלא המצאות אבל לא גימיקים. לדוגמה –הוא שולף לוח כביסה (Washboard) ומגרד אותו. פעם היה זה סאונד בסיסי מאוד במוזיקה של ניו אורלינס. כנ"ל לגבי הקשה בקבוצת עלים על התוף האמצעי.
מייזנר הוא אנטיתזה לכל המתופפים המחכים ל"רגע" שלהם, לסולו הגדול בו יקישו על כל מה שזז.

ההופעה החלה בשקט, אולי בשקט מדי ביחס לסטנדרט שאליו הורגלנו, והלכה ונבנתה לקראת הקטעים היותר אקזוטיים. כהדרן ניגנו את הסטנדרט היחיד בתכנית-"בלדה לבחור עצוב". בניגוד לשם, הלחן פותח בסולם מז`ורי והוא אינו עצוב בכלל- אולי קצת מלנכולי. הבאת קבוצה תובענית כזו היא תעודת כבוד לפסטיבל הג`אז של תל אביב המתעקש זה מספר שנים להביא קבוצות שגישתן לג`אז יותר מופשטת. אמנם כמה אנשים יצאו החוצה אחרי שהבינו כי זו לא כוס התה שלהם, אך רוב הקהל האזין בעניין.

ג`ודי ווקסלר - חסרת צליל גדול

הזמרת ג`ודי ווקסלר היא אישה צעירה ודקיקה בעלת התמצאות מדהימה ברפרטואר השירים האמריקני. שירים ממחזות זמר נשכחים, מלחינים כמו ברט בכרך והנרי מנציני וגם לא מושכת ידה מבוב דילן. זה עדיין לא הופך אותה לזמרת של פסטיבלים. הרכבה הוא אמריקני וישראלי: המלווה שלה ג`ף קוללה הוא שועל ותיק, ונגינתו אינה סולנית, אלא תומכת בעיקר, עם קטעי סולו קצרים. בין הישראלים שני ותיקים ששמחתי לפגוש- המתופף איתן איצקוביץ` והסקסופוניסט האהוב ג`ס קורן שגם ניגן בחליל. התגלית האמיתית של הערב היה הבסיסט המעולה דימה גרוצקי, בעל צליל גדול שבאמת החזיק את הערב והרבה בקטעי סולו. צליל גדול הוא מה שחסר לזמרת. היא מוזיקלית, בעלת קול נעים והייתי שמח לשמוע אותה במועדון קטן. אך רוב הזמן נוכחותה אינה בולטת ולמרות בחירותיה המעניינות בהרכבת הערב, הפרשנות שלה אינה מעניינת במיוחד. עבודת העיבוד מסתפקת בפסנתרנות נכונה ובקול שני בסקסופון. זה אינו ערב פסטיבלי.

נדב הבר

הערב היחידי בו צפיתי הראוי לשם הפקה פסטיבלית התקיים דווקא באולם הקטן עם הסקסופוניסט נדב הבר המשתף פעולה עם נגנים אתיופיים ולרביעייתו הקבועה (מתוכה אני מתרשם במיוחד מהפסנתרן זוהר כחילה), הוסיף זמרת (אבבץ` דררה ) וסקסופוניסט -אבטה בריהון הידוע מהקלטות הדואו "ראס דשן". מגוון הסגנונות וההשפעות שהוצגו בערב עונה על מה שמצפים מפסטיבל, ובעיקר מהפסטיבל התל אביבי שכוחו היה כל השנים בהפקות מקוריות גדולות, הפגשת סגנונות שונים ומיזוגים לא שגרתיים.

כך פתח הפסטיבל ברגל שמאל ( ביטול העוגן הראשי), הביא מופע זר אחד מעולה(בולאני) מופע אחד סימפטי (רנזי), ערב מאולתר ישראלי מלא כשרון בצד מספר החמצות (כוהן-פורט-הקסלמן) וסיום ישראלי בהחלט לא שגרתי (נדב הבר). אני לא מאמין שפסטיבל זה ישאר בזיכרוננו כאחד הגדולים והחשובים, אך היו בו בכל זאת כמה רגעים בלתי נשכחים.