אהבה בין כתלי הכלא
 
בעשרת הימים הקרובים (החל ממוצ"ש) יזכו הצופים החיפאים לצפות ב"מאוטהאוזן", עיבוד בימתי מושקע של נבחרת יוצרי תיאטרון בהשתתפות תלמידי השנה השלישית של אוניברסיטת חיפה. ההצגה, על פי ספרו של יקובוס קמבנליס "מאוטהאוזן" בתרגומו של אמיר צוקרמן, עובדה למחזה על ידי יוני אתיאל שגם ביים. העלילה מגוללת את סיפורו האוטוביוגרפי של יקובוס, אז צעיר יווני ממוצא לא יהודי, במחנה הריכוז וההשמדה האוסטרי "מאוטהאוזן".
 
העלילה מתחילה במאי 1945 בזמן השחרור האמריקאי של המחנה. העצירים ששרדו נאלצים להישאר בו מי מפאת אי יכולתו לעמוד בתלאות המסע הביתה ואחרים בהמתנה לאישור יציאה, או כי אין להם לאן לחזור. ברקע מתרחשים מעשי נקם ובמרכז העלילה עומד סיפור אהבתם של יקובוס וצעירה ליטאית בשם יאנינה, שבעלה האיטלקי, פרנקו, מגיע למחנה כדי להשיבה הביתה. אלא שפרנקו לא היה במאוטהאוזן כשהמשרפות עבדו ומכאן העלילה הופכת לסיפור אהבה פרטי של השניים בין כותלי תא כלא, שאליו השניים נכנסים מרצונם החופשי על מנת להתבודד.
 
הפרויקט, שמועלה בניצוחו של עתי ציטרון, ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, החל מרעיון לקיים באוניברסיטה כנס בינלאומי בנושא יוון המודרנית. "ביקשו מאתנו לתרום משהו לכינוס", מספר ציטרון על השתלשלות העניינים, "להעלות מחזה שנכתב בימינו. באופן אישי לא הכרתי אף מחזאי יווני מאז אוריפידס ולמיטב ידיעתי לא עלה בארץ שום מחזה יווני מודרני. התחלנו לאסוף חומר וזה לא היה קל, ואז קראתי במוסף הספרות של עיתון הארץ על התרגום של אמיר צוקרמן למאוטהאוזן וקראתי ריאיון שנערך עם קמבנליס באתונה והתברר לי שהוא גדול מחזאי יוון בימינו ושהוא כתב מחזות רבים.
 
"הספר היה חוויה יוצאת דופן. לא זכור לי שקראתי ספר שואה שנכתב על ידי לא יהודי", ממשיך ציטרון לגולל את השתלשלות העניינים, "הספר נפתח ביום השחרור, הוא מתאר את הזוועות אך רווי באופטימיות גדולה. הסיפור הזוי לחלוטין, אנשים שהיו בדרך לתאי הגזים נמצאים בסניטוריום הזה ואין להם לאן ללכת. הספרדים, לאן ילכו? לספרד של פרנקו? והיהודים לאן ילכו? גם הם נשארים, כך גם הרוסים, היוונים והאיטלקים. עם השחרור האמריקאי, פתאום מערכת הכריזה שצווחה צווחות בגרמנית, מנגנת ג`אז ויחד עם זאת האנשים יוצאים במעשי נקם. בהצגה קיימת תחושה של פראות בלתי ניתנת לשליטה ומצד שני קולגיאליות על פי מוצא אתני".
 
ציטרון מודה שחשב שאי אפשר לעבד את הספר למחזה, ומספר שהניח אותו בצד. לדבריו "הספר הטריד אותי כל הזמן. פגשתי את יוני (אתיאל, הבמאי - ל.ש.ג.) וגילינו שיש לנו תפיסה דומה ביחס לעיבודו. היו המון דברים להשאיר בחוץ ".
 
"החוץ הפך ליותר מסוכן מהפנים"
 
הבמאי יוני אתיאל, (שביים את העיבוד לספרו של יורם קניוק "איוב, וחלוק נחל והפיל" לתיאטרונטו הקודם, יחד עם גומא שריג, ושני קברטים סאטיריים בהבימה – "שירת הבבון" ו"הבבונים חוזרים".אתיאל הוא גם המנהל האמנותי של "קריאה ראשונה" בקאמרי) אומר על העיבוד:  "מה שהיה מעניין בעבודה הוא שהחוץ הפך ליותר מסוכן מהפנים, לאנשים לא היה לאן לחזור. המחנה, שגילם את השפל הנמוך ביותר הפך להיות אתר רומנטי, אנשים התחילו עוד פעם לחזר. גברים ונשים הבינו שמותר להם להתאחד ולהתייחד – אמנם האמריקאים לא הרשו את זה אבל התשוקה הזאת הייתה לגיטימית. עוד דבר יוצא דופן הוא האופנה – אופנת מאוטהאוזן. הנשים האסירות ביטאו את החופש והנשיות שלהן באמצעות תפירה כדי להרגיש שוב נשים".
 
התלבושות, שעוצבו בידי נועה וידמן, משלבות צירופים בלתי אפשריים. "יש נשים שעיצבו בגד מתמונה של גבלס יחד עם וילון לולאות שמצאו במחנה. היו תופרים טלאי לטלאי קרעי בגדים ואם היה נייר מספיק קשיח תפרו גם אותו". את התפאורה עיצוב פנצו אדלברג ("ארבט מאכט פריי לדודי מעין, ו"גילוי אליהו" לרות קנר) במיוחד למשכן החדש של אולם התיאטרון של החוג באוניברסיטת חיפה, ואת התאורה יצר יחיאל אורגל.

עבודת הגוף של חמישה עשר תלמידי שנה ג` וההשלמות נעשתה אף היא בהדרכתו של מקצוען נוסף - שחר דור שעוסק בקונטקט אימפרוביזציה. " יחד אתו חיפשנו דברים שאי אפשר לבטא", משתף אתיאל, " תודה לאל, אף אחד הוא לא מוזלמן וחיפשנו בגוף את המתח הזה בין הגוף הבריא, הגוף שלנו, לבין הגוף המעונה והמוגבל. בסופו של דבר הבאנו את הזיכרון, את הצל של הזוועה, שהוא השריד שלה והרצון והכורח לזכור ולאו דווקא המקום החשוף של הטראומה עצמה".
 
לשאלתי על ריבוי אנשי מקצוע לעומת מיעוט סטודנטים בתפקידי מפתח, עונה אתיאל: "היתרון של הסטודנטים (ששמותיהם אינם מוזכרים בכרזת ההצגה) הוא שיש הזדמנות לחקור ולהתנסות. הם חווים תהליך יצירתי שבוחן אם הם מעוניינים להשתלב ואת האומץ והמיומנויות שרכשו. עבורנו היוצרים זו הזדמנות לנצל את ההתלהבות והפניות שלהם כדי לחפש דרכי ביטוי משלנו. בבתי ספר יש מרחב של ניסוי ותהיה שאני לא בטוח שמתאפשר במסגרת אחרת". תפיסה זו חוזרת באוניברסיטאות ובמוסדות לימוד תיאטרון שונים, ויש להמשיך ולבחון אותה.
 
אחד היוצרים המרכזיים הבודדים של ההצגה שעודנו סטודנט הוא המנהל המוזיקלי שלה, עידן טולדנו, תלמיד השנה השלישית בחוג למוזיקה של אוניברסיטת חיפה.  בנוסף - לאורך ההצגה מלווה את השחקנים תזמורת חיה של סטודנטים מהחוג בהרכב של תופים, חלילים, כינור, קאנון, אקורדיון, בוזוקי וגיטרה, שני כלי המיתר עליהם מנגן טולדנו. עיקר המוזיקה מתבסס על הבלדה למאוטהאוזן, ארבע יצירות שכתב המלחין היווני מיקיס תיאודורקיס (המוכר לקהל הישראלי מביצוע של השיר" שכשנבוא" של מיקי גבריאלוב בשיתוף עם אריק אינשטיין) למילים של הסופר קמבנליס. השירים עוסקים בדמויות ובדרמות מהספר.
 
"אין לנו בעלות על השואה"
 
שני קווים מוזיקליים מלווים את ההצגה -: בראשון השחקנים שרים שירים שנכתבו ביוונית והשני הוא עיבודים של טולדנו למוזיקה עממית שמלווים את הפרידות של העמים השונים מהמחנה בהתאמה לכל עם. "המוזיקה בהצגה קוטבית בצורה קיצונית", אומר טולדנו שמרבה לעסוק במוזיקת עולם, "בין מוזיקה חגיגית שמביעה שמחה גדולה של שחרור של עם שבסוף המלחמה הולך הביתה, לבין הקונטקסט של המקום והמחנה וכל מה שהאסירים חוו בו. זה יוצר חוויה רגשית ניגודית בין שמחה לעצב, קוטביות שמאוד בולטת".
 
טולדנו הוא נכדה של ניצולת המחנה, אומר: "הספר שנכתב ב- 1963 ביוון, תורגם רק ב- 2005 לעברית. ויש בו דמויות שהיו במחנה של ספרדים, יוונים, איטלקים, רוסים, פולנים ויהודים. אבל מה לעשות, השואה לא הייתה רק של יהודים, בגלל זה אני מניח שהספר תורגם כל כך מאוחר. לפחות את החלק שלי אני מקדיש לסבתא".
 
"הסיפור מלמד אותנו משהו, ואני אפילו יכול להשתמש בהקשר שלו במילה ה`איומה` - חינוכי" אומר עתי ציטרון על הבחירה לעסוק בנושא דווקא עכשיו, "בתקופה שבה מתעסקים במה שקורה עם ניצולי השואה ובבנק לאומי שמסרב להפשיר חשבונות,  אותי לפחות הספר מלמד ענווה לגבי הידע והרכושנות של השואה. אין רק לנו בעלות על השואה. יש עוד אנשים שעברו את השואה בצורה מפלצתית. זו פרספקטיבה חשובה למי שחי על הקורבנות, יש עוד נרטיבים והם לא בהכרח אלו שאנחנו קשורים אליהם". 
 
"מה שהעסיק אותי זו שאלת הזיכרון שלנו ב-2007", אומר הבמאי יוני אתיאל, "חיברתי את זה לשאלה הגדולה האם אפשר לצאת ממאוטהאוזן מנטלית ופיזית ומה נשאר לנו אחרי כל זה. ההצגה היא תיאטרון של זיכרון, זה הבסיס של השפה הבימתית".