"גם מלחמה מוצדקת איננה מוצדקת"
 
40 שנה למלחמת ששת הימים? לכיבוש השטחים? לאיחוד ירושלים? למלחמת 67`? לראשית ההתנחלויות? לניצניה של מדינה דו לאומית? לראשיתו של התממשות חזון ארץ ישראל השלמה? ואלו הן רק חלק מהשאלות שמעלה המועד הזה, המצוין בימים אלו אירועים שונים.

"עד שתפקח את עיניה" הוא יום אירועים מיוחד שיתקיים ביום שישי הקרוב בארקה (מבנה מס` 3 בנמל תל-אביב) ובו יתקבצו ויבואו אמנים, יוצרים, אנשי במה ורוח. האירוע ישלב מופעים, הקרנות סרטים, דיונים מרובי משתתפים, הקראת שירה ומיצגים ייערך בין השעות 18:00-10:00 והכניסה אליו חופשית.

במסגרת המופעים יעלו קטעים מהקברט הסאטירי המיתולוגי "את ואני והמלחמה הבאה", מאת חנוך לוין ובבימוי עדנה שביט בביצוע הצוות המקורי-  שפרה מילשטיין, בת-שבע צייזלר, רמי פלג וגד קינר. דרכם המשותפת החלה ב-1968, הם נפרדו לכשלושים ושבע שנה והתאחדו שוב, ומאז אוקטובר 2004 הם מופיעים במסגרת התיאטרון הערבי עברי.
 
השחקן, המשורר והמרצה, פרופסור גד קינר היה ב-1968 חייל סדיר לקראת שחרור בלהקת הנח"ל, שהועמד למשפט צבאי על השתתפותו בהצגה. "באותה תקופה כולנו, כולל השחקנים, היינו שרויים בשיכרון הניצחון"  הוא מספר, "זה היה ניצחון לא ראלי, הזוי. מדינה קטנה שהפכה לאימפריה, אירוע היסטורי שאיש לא חשב על מחיר הדמים או ההשלכות העתידיות שלו. מעטים וביניהם חנוך לוין חשבו לאן זה יוביל – ביחס אלינו וביחס ל- 2.5 מיליון פלסטינים.
 
"ערב ערב הופענו בחגיגות הניצחון", משחזר קינר את התקופה, "וההשתחצנות של בכירים הייתה בשיאה, אני זוכר את אחד האלופים אומר `אילו הייתי מתחיל את הקריירה שלי עכשיו הייתי בוחר להיות אנתרופולוג, הערבים הם לא בני אדם` והקהל מחא כפיים בתשואות. הייתה תחושה קולוניאליסטית מוחצנת לחלוטין. מאוחר יותר כשקיבלנו את הטקסטים של לוין, הם דיברו על כך שגם מלחמה, מוצדקת ככל שתהיה, איננה מוצדקת, כי היא גובה חיי אדם. הטקסטים רימזו שזה לא ייגמר טוב. עיוורון שהשתלט על כולנו ויוביל לקטסטרופה".
 
על הבחירה לחבור ולהעלות את ההצגה שוב שלושים ושבע שנים אחרי, הוא אומר: "זה ברור לחלוטין שכל הנבואות הקודרות התממשו והחברה הישראלית מושפעת מיחסי אנוש שבמידה רבה הם תולדה של המציאות שהחלה אז. אם אז מי שצפה בהצגה צחק כתגובה גרוטסקית וכמנגנון הגנה, היום הצופים המבוגרים מסתכלים במבט רטרוספקטיבי ובאיזשהו מקום זהו הספד או בחינה למה שקרה לנו מאז".
 
דיון תרבותי-חברתי על השפעות הכיבוש
 
האירוע שהכניסה אליו היא חופשית, הוא יוזמה משותפת של ארגונים חברתיים רבים וביניהם האגודה לזכויות האזרח בישראל, אמנסטי ישראל, במקום, בצלם, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, יש דין, מחויבות לשלום ולצדק חברתי, הקרן החדשה לישראל, רופאים לזכויות אדם ושומרי משפט.

רונית פיסו, מהאגודה לזכויות האזרח וממארגני הכנס, שבתפקידה באגודה מרכזת את תכנית המשפט הבינלאומי ההומניטרי, ובמסגרתו היא עוסקת בחינוך והסברה בנושא זכויות האדם בעיתות מלחמה, מציגה את ההתכנסות כאירוע תרבותי שמטרתו ליצור דיון תרבותי-חברתי על השפעות כיבוש השטחים על החברה הישראלית. לדבריה: "נקודת המוצא שלנו היא שלא יכול להיות שבמשך 40 שנה אנחנו כובשים עם אחר ואין לזה שום השלכה על החברה הישראלית ובאירוע נבדוק את ההיבטים השונים". לדברי פיסו הבחירה במתודה האמנותית נובעת מהרצון שאנשים יבואו וישאלו את עצמם מה עברנו וכיצד הכיבוש משפיע או לא משפיע. "אולי יהיה מי שיגיד אני מרוויח מהכיבוש וגם זה בסדר", היא אומרת, "אנחנו מעוניינים ליצור דיון שמקיף צמתים מרכזיים בחיינו – חינוך, צבא, נושאים של מרחב ציבורי – גדר הפרדה, שיח תקשורתי".
 
במהלך היום יתקיימו שלושה פאנלים בהשתתפות טובי היוצרים האחד בהקשר הספרותי ותפקידה של הספרות בשיח על הכיבוש בהשתתפות הסופר סמי מיכאל, שנושא בתפקיד נשיא האגודה לזכויות האזרח, עלא חליחל סופר ועורך "פסל אל-מקאל" והסופרת רונית מטלון בהנחייתה של הסופרת והעיתונאית אריאנה מלמד. הפאנל השני יעסוק בנושאים חברתיים כלכליים בהיבט האזרחי של תכנון סביבתי וינחה אותו ד"ר סמי שלום שטרית, איש חינוך, סופר וממקימי תנועת "קדמה" שהוציא לאחרונה את הרומן "עין הבובה", מותחן פוליטי שחלקו מתרחש ביפו ומוגדר כמסע אל לבו של  הסכסוך.  
 
הפאנל השלישי יעסוק בתקשורת בהקשר של ההשפעות על העם הפלסטיני בהשתתפות רותי סיני, כתבת לעניינים חברתיים בעיתון "הארץ" ונזיר מג`לי, סופר ועיתונאי "א-שרק אל-אווסט", שיקדיש חלק מרכזי מדבריו לנושא העיתונות הערבית. מג`לי מציע עמדה ביקורתית גם לבני קהילתו. "אני סבור שכל אחד צריך לחשוב על המצב ומה הביא לנו הכיבוש הזה ולכן אני משתתף באירוע", הוא אומר,  "זה צעד מאוד מכובד ונקי מצד היהודים, וגם לנו הערבים יש מקום לחשוב ולבקר את עצמנו, מה המקום שלנו בטעויות ולא לראות את עצמנו רק כקורבן לכיבוש".
 
מג`לי, שלפני כחמש שנים עמד בראש קבוצה של אינטלקטואלים ערביים שלמדו את נושא השואה ואף נסעו לאושוויץ, אומר כי הוא משתדל להכיר יהודים ויהדות. לתפיסתו ההיכרות מביאה תועלת דו כיוונית ומסייעת ללמוד לא רק על האחר, אלא גם על עצמנו. "אם נחזור לתרבות שלנו, כל אחד מאיתנו יוכל למצוא נקודות מבט להסתכל דרכן על האחר בדרך אחרת. בגלל שאני רוצה להפסיק את הסבל של העם שלי, אני מסתכל גם על נקודות הסבל והכאב של העם האחר".
 
בין המשתתפים: ליבק, קרצמן, טרטקובר, רוטבליט
 
משכית בנדל, רכזת הסברה ולשעבר מנהלת פרויקט שטחים כבושים בעמותת רופאים לזכויות אדם,  ממארגנות האירוע אומרת כי הרעיון הוא להפנות זרקור לחברה הישראלית: "כל כך הרבה שנים אנחנו מפעילים כוח על עם אחר. אנחנו אמנם לא מסכנים, אבל משלמים מחיר כבד מבחינה חברתית, מבחינת הקיטוב של העם, האלימות, היחס לעובדים והזכות לבריאות בתוך מדינת ישראל. אני חושבת שהאירוע בא לבחון את החברה האזרחית ולעשות הקשרים תרבותיים אפילו מבחינת השפה, כשהיוצרים יתנו את הזווית האישית שלהם".

רבים מהיוצרים שישתתפו בכנס יציג פירות עמל של שנים בחברה הישראלית בתחומים שונים ומגוונים. ביניהם - הצלמים והעיתונאים אלכס ליבק ומיקי קרצמן, האמן והמעצב זוכה פרס ישראל דוד טרטקובר, המשורר והפזמונאי יענקלה רוטבליט ואיש התיאטרון אמיר אוריין שיופיע עם הקברט הסאטירי של תיאטרון החדר "שם משתמש גנרל". 

יוצרים צעירים יותר שישתתפו באירוע הם ערן טורבינר - במאי הסרט "מצפן", יונתן בן-אפרת -  במאי הסרט The Mall, המיצגנית טל הרן במיצג "אשת תיל", קבוצת "איפה דנה" – במיצג: "נטוע" ועוד. על הקראת שירה הופקדו רועי צ`יקי ארד, רוני הירש, בועז יניב, ינאי ישראלי, תומר ליכטש ומאיה קופרמן, ועוד.
 
"זהו אירוע חשוב", מסכם גד קינר, אם כי הוא אינו אופטימי כלל גם ביחס אליו: "אנחנו עדים למצב החברתי והפוליטי המזעזע ולא רק בגלל הצורה שבה נראית ההנהגה – השחיתות, האגו מאניה והרס האידיאלים. אותי מזעזעת האדישות שלנו", הוא אומר ונותן כדוגמה את שהתרחש בעקבות ועדת וינוגרד: "עבר חודש מאז הוועדה ושום דבר לא קרה. כל הגורמים שארגנו והשתתפו לא ממשיכים לפעול וכביכול אומרים `בסדר o.k. אמרנו את שלנו, יאללה נמשיך הולכים הלאה`. המצב חמור, אנחנו כל כך קהים ואטומים ששום דבר לא יכול לזעזע אותנו. האירוע מנסה להציב מראה מול הפנים הקיבוציות שלנו ולומר תסתכלו איך אנחנו נראים. אבל זה אירוע רק נקודתי, במקום  שיהפוך למחאה מתמשכת שבה כל ארגוני האמנים לא ינוחו ולא ישקטו עד שהדברים ישתנו במציאות הישראלית".

"עד שתפקח את עיניה", 40 שנה ל-67` -  יום אירועים מיוחד,שישי,  1 ביוני 2007, ארקה (מבנה מס` 3, נמל תל-אביב), 18:00-10:00. הכניסה חופשית.