מוזיקה - מהוויניל לוירטואל

המפיק והמנהל המוזיקלי דני רכט סוקר את השינויים שעברה תעשיית המוזיקה בשנים האחרונות - תמונת מצב עדכנית

היום כל אמן הוא לייבל

בשבוע שעבר חגגה מכללת "הד", המכללה למוזיקה עכשווית, 16 שנים לקיומה. במסגרת החגיגות ערכה המכללה סמינר ניהול עסקי למוזיקאים. בין המרצים בסמינר היה גם דני רכט, 43, מפיק, מנהל אישי ואמנותי ויועץ שפועל בתחום משנות השמונים ועד היום. רשימה חלקית בלבד של הרזומה שלו כוללת עבודה עם אמנים כמו "טיפקס", "רוקפור", "כנסיית השכל, "רעש", "ז`אן קונפליקט", "נושאי המגבעת", "הקליק" ורבים נוספים, ניהול פסטיבל "נקסט", וייעוץ אמנותי לפסטיבלים כמו פסטיבל בריזה באשקלון, הפסטיבל הבינלאומי לניו מדיה בבנגקוק, ופסטיבל אזור התעשייה באשדוד.

נושא הרצאתו של רכט בסמינר היה "שינויים בתעשייה, השפעות על האמן", נושא שעשוי לעניין גם את המתעניינים בתחום שאינם קשורים ישירות לתעשיית המוזיקה.

"אפשר לומר שתעשיית המוזיקה של היום שונה לגמרי מזו שהכרנו לפני, נגיד, חמש עשרה שנים אחורה", אומר רכט. "זו תעשייה שמייצרת המון קשיים לאמנים חדשים, אבל גם מייצרת המון הזדמנויות חדשות. מטרת ההרצאה שלי הייתה לסקור כל מיני פרמטרים ולהסביר מה היתרונות ומה החסרונות בכל אחד מהם, ולתת טיפים לאמנים חדשים שרוצים לייצר סביב המוזיקה שלהם איזשהי נוכחות, כדי להראות איך אפשר לנצל את אותם שינויים שעברה התעשייה, לטובתם.

"לדוגמה, פעם מוזיקה הופקה באמצעות פלסטיק גדול ושחור, הוויניל, שהתהליך שלו היה מאוד יקר. היה צריך לחתוך, לערוך, לייצר `אמא`, המכונה בבית הדפוס עשתה עותק אחד בכל פעם, זה היה תהליך מאוד יקר, שבאופן טבעי הרחיק הרבה מאוד אנשים מהיכולת להפיק ולהפיץ את המוזיקה שלהם. היום, כשכל אחד יכול להפיק שיר, לסגור אותו כקובץ מוזיקה דיגיטלי ולהפיץ אותו בחינם, זה נותן, באופן טבעי, הרבה יותר אפשרויות לאמן הממוצע מאשר פעם.

"פעם היו שלוש עד חמש חברות תקליטים בשוק. אם כל החברות היו אומרות לך `לא`, היית הולכת לחפש עבודה בבנק. זה היה אבוד בשבילך. היום אני מכיר לא מעט אמנים שבכלל לא מנסים לעניין חברת תקליטים במוזיקה שלהם ומעדיפים לעבוד באופן עצמאי, ובעצם נוצר מצב שבו יש המון אמנים שכל אחד מהם הוא סוג של לייבל בפני עצמו. הוא מקליט לבד, מפיק לבד, מפיץ לבד, והיום, כשהפלטפורמות כל כך נגישות וזולות - פלטפורמות הפצת מוזיקה, למשל, כמו מיי ספייס, הן חינמיות - וזה הופך מאוד נוח כמעט לכל אמן. אני מכיר היום אנשים שעם מחשב של אלף דולר מוציאים תקליטים. לפני חמש עשרה שנה לא יכלו לעשות דברים כאלה."

מה שמוביל לא רק לטוב, אלא גם פותח פתח להצפה מוגזמת של השוק.

"אין ספק. זה הפך להיות הקלות הבלתי נסבלת בדרך להפצת המאסטר, וזה הפך את השוק לערב רב של אנשים שחלק גדול מהם לא מוכשרים, אין להם שום אמצעי תקשורת אמנותי ייחודי, אין להם שום אמירה אישית ייחודית ובולטת, ובאיזשהו מקום, מרוב עצים לא רואים את היער. יש מצב שבא אמן ואומר, `אבל העץ שלי יותר גבוה, ויותר בריא, ויותר ירוק`, ובגלל המצב הזה, יש המון אנשים שאומרים, `למה בכלל צריך להיכנס ליער, מה מעניין אותי איזה עץ יותר גבוה`, כשב`יער` אני מתכוון לכל אותם אמנים צעירים שמחפשים חשיפה. ופתאום נוצר מצב שיותר ויותר אנשים מתמקדים במיינסטרים, ולא ממש מחפשים את הדברים שקורים לצדו. השוק של תחילת שנות התשעים היה, באופן כללי, שוק הרבה יותר סקרן מהשוק של היום".

מתַקשרים ישירות עם חו"ל

ומה הצד הטוב של התמונה?

"המהפכה הדיגיטלית שהביאה אותנו להפיק מאסטר באמצעים ביתיים ולהפיץ בחינם בכל העולם מביאה המון המון אמנים ישראלים להכות את תעשיית המוזיקה המקומית ולתקשר ישירות עם חו"ל. יש לי, למשל, ידידה טובה, ישראלית, שבכלל לא מנסה לעשות פה כלום. היא עושה מוזיקה על הגבול שבין פופ לדאב, היא העלתה את הקטעים שלה למיי ספייס, יצרה סביבם עניין, כל מיני מפיקים מכל העולם התנדבו להפיק לה כל מיני טראקים, ובעוד יומיים היא מתחילה להופיע עם `מד פרופסור`, וכל זה קרה בלי שיהיה לה מנהל, ובלי שהיא ניסתה בכלל לתקשר עם תעשיית המוזיקה המקומית. זו, בעיניי, דוגמה לאמן שניצל את ההזדמנויות שהשינויים המפליגים שעברה תעשיית המוזיקה פה מאפשרים לו.

"מעבר לזה כמובן שיש השלכות נוספות של אותה מהפכה, כמו למשל המיי ספייס מול המחסן, הטנדר והנהלת החשבונות של חברת תקליטים גדולה, או כמו האתר האישי ככרטיס ביקור שנותן לנו משהו שהוא הרבה יותר מכרטיס ביקור רגיל, הוא מאפשר להראות קליפים, להשמיע מוזיקה, והכל אונליין. נושא נוסף הוא הרשת כמקום מפגש לכל מיני קהילות אמנותיות שאינן מיינסטרים. את רואה היום לא מעט אמנים ישראלים שמצליחים בכל מיני נישות שבארץ הן לא מספיק רחבות ומפותחות כדי לתת להם רווח מספק לאורך זמן. בחו"ל הנישות האלה מספיק רחבות כדי לאפשר לאמן כר פעולה והצלחה. דוגמה מצוינת לכך הוא הרכב כמו `בצפר`."

גם הדיסק היום הוא סוג של כרטיס ביקור בלבד

"זה עוד נושא. פעם הדיסק היה מרכז הרווח, היום הוא ממש לא. היום הוא באמת סוג של כרטיס ביקור. מנסים על הדרך גם למכור אותו, אבל זו כבר לא הפואנטה. רוב האמנים שאני מכיר היום, שואפים לכך שהדיסק יביא אותם ליותר קהלים ויפתח בפניהם יותר דלתות, ופחות שואפים שיגיע תקליט זהב".

ניו מדיה, רינגטונים וזכויות יוצרים

אז מאיפה, בעצם, יכול אמן להרוויח היום כסף?

"נוצרים מרכזי רווח חדשים. כל תחום הניו מדיה, הרינגטונים, זכויות היוצרים, הסינכרוניזציה. זכויות יוצרים, למשל, ככל שהשוק מתפתח יש יותר העמקה ופיתוח בגביית כספים בגין זכויות יוצרים. פעם לא היה נהוג שאולמות שמחות למשל משלמים כסף. היום האגודות שמטפלות בגביית זכויות יוצרים עוסקות בזה בצורה יותר אינטנסיבית ורצינית בשוק. או סינכרוניזציה, שזה כל ההכנסות שנולדות משילוב של מוזיקה עם מוצרים שאינם מוזיקה, כמו פסקולים לסרטים, תחום שהפך להיות מרכז רווח יפה ללא מעט אמנים".

אבל כמה סרטים כבר מייצרים פה בארץ? כמה אמנים יכולים להתפרנס מזה?

"בגלל שמדובר בעידן האינטרנט זה לא חייב להיות פה. יש לא מעט אמנים ישראלים שעושים היום פסקולים לסרטים מחו"ל".

אמרת קודם רינגטונים, ואני חושבת על זה שאמנים כמו עברי לידר ודניאל סולומון, שהיו בין הראשונים לזהות את הכיוון, חטפו על הראש בשביל כל האחרים שילכו בעקבותיהם, ועליהם כבר לא יזרקו את הרפש שזרקו על הראשונים.

"שכחת לציין את משינה. הם חטפו לדעתי את עיקר הרפש. וזה לגמרי נכון, זה הכיוון שממנו נרוויח, חיבורים מסחריים עם חברות מוזיקה חדשות, שהתחום שלהן הוא לא בהכרח מוזיקה, אבל בין היתר הן יספקו גם שירותי מוזיקה חדשים. ולאמן, אני מניח, לא משנה אם הוא יקבל את המקדמה שלו מסלקום או מאן.אם.סי.. אבל רינגטונים זה בעיקר המיינסטרים, ואני מעדיף להתמקד דווקא במסביב למיינסטרים".

ההופעה היא עדיין המדיום האולטימטיבי

עברת כבר כמה עשורים של מוזיקה, שכללו שינויים מפליגים כהגדרתך. השינויים האחרונים משאירים אותך אופטימי או פסימי? לאן לדעתך הולכת תעשיית המוזיקה?

"אין לי תשובה, קטונתי מלנסות לנבא מה יהיה, אני רק יכול לתאר מה קורה. ומה שקורה הוא בבחינת המון הזדמנויות חדשות לאנשים שיש להם את היכולת להתמקד, להבין איך לנצל את השינויים בשוק לטובתם, כמובן, בנוסף לאמביציה וכישרון. זה לא יכול להחליף את שני הדברים האלה. כמובן שהשינויים האלה יכולים להיות מכשלה לאנשים לא מספיק ממוקדים שלא יכולים בכזאת קלילות להתביית על השינויים ולקדם אותם לטובתם. אני לא מעז לנחש מה יהיה קדימה, אבל בגדול, להבדיל מכל הנבואות שהיו, אני לא רואה את השוק מתרסק, אלא הולך לטריטוריות חדשות".

ומוזיקלית, אתה אוהב את מה שאתה שומע בשנים האחרונות? השינויים האלה עושים טוב למוזיקה?

"כן ולא. זה עושה טוב כי זה מקרב את האמן להזדמנות אמיתית גם אם אין מאחוריו חברת תקליטים שמאמינה שהוא ימכור שמונים אלף עותקים. זה עושה רע מהבחינה שלחלק מהאמנים האלה לא מגיעה הזדמנות. חלק מהם שבלונים, בנאליים, לא מעניינים אף אחד. לא כל מי שמקליט בבית מאסטר מביא איתו בהכרח איזו בשורה חדשה.

"חשוב לי לציין, כשורת סיום, שלא משנה איך השפיעה עלינו מהפכת הדיגיטל, והיא השפיעה בצורות מרתקות בעיניי, עדיין ההופעה החיה נשארת המדיום האולטימטיבי, ולא נוצר בינתיים שום מדיום דיגיטלי שיכול להחליף את החוויה הזאת".

ותודה לאל על זה.