מכל האיחודים ששוטפים השנה את ישראל, היחיד שלא האמנתי עליו שיקרה הוא זה של להקת הקליק. יש משהו כל כך נוגד נוסטלגיה בכל מה שמייצגת הלהקה הזאת, והכותב/זמר שלה, דני דותן. והנה, היום בבארבי תל אביב, הקליק בהופעה ראשונה, עשרים וארבע שנים לאחר שנוסדה, ועשרים וקצת אחרי שהתפרקה. תירוץ נפלא לתחקר קצת את דני דותן, האיש שיודע לדבר יותר טוב מכולם.
אז איך זה קרה, שאתם באמת חוזרים לעבוד ביחד?
"בחמש עשרה שנה האחרונות כל פעם פנו אלינו בבקשות לעשות הופעה של הקליק, ומכל מיני סיבות לא רצינו. בעיקר כדי שזה לא יתפרש כחלטורת קאמבק כמו שנוהגים לעשות פה. לפני שנה וחצי הוצאנו את הקופסה המשולשת עם הדיסקים הישנים שלנו, ואי. פי. עם כמה שירים חדשים, וחשבנו שאולי אנחנו צריכים לעשות משהו בעקבות הקופסה".
למרות שהוצאת הקופסה הייתה הטריגר העיקרי, עבר עוד זמן עד שהעניינים הפכו מעשיים. לפני כחמישה חודשים צלצל דותן למתופף הלהקה שגר כבר שנים בצרפת, ז`אן ז`אק גולדברג, והציע לו לבוא לארץ ולנגן קצת עם שאר חברי הקליק. גולדברג אמר:"אין בעיה, מחר אני מגיע", ועוד שלושה חודשים עברו.
גם אלי אברמוב הגיטריסט, ועובד אפרת, בסיסט הלהקה, שהפך בשנים שעברו מאז ימי הקליק למפיק מוסיקלי מצליח, אהבו את הרעיון. אפרת דיבר עם שאול מזרחי מהבארבי, שמאד התלהב, והציע ללהקה את חדר החזרות שלו ללא שום מחויבות. יקרה יקרה, לא יקרה, לא יקרה. לפני חודשיים, גולדברג, המתופף, סגר את עסק אבני החן שלו בצרפת, השאיר מאחור את המשפחה, והודיע שצריך לאסוף אותו משדה התעופה...
"אלי ואני נסענו להביא אותו משדה התעופה, והיה איזה דז`ה-וו מהביחד הזה, מסחיבת הציוד. הוא הביא ערימות של בגדים כאילו שהוא בא לאי בודד... נכנסנו לחדר החזרות המצחיק הזה ברחוב בן אביגדור, ניגנו במשך חודשיים כל יום חמש שש שעות והגענו לאיזה שלב שאמרנו שאנחנו כן רוצים להופיע. זה לא בחלטורה של שירים, שליש מהשירים שנעשה בהופעה הם חדשים (שלושה הופיעו באי. פי. וארבעה הם חדשים לגמרי), לא שרנו אותם אף פעם. זאת לא נוסטלגיה. זה מגעיל אותי. אני לא אוהב נוסטלגיה”.
את השירים הישנים יבצעו חברי הקליק בדיוק כמו שהיו בתקליטים הישנים ואילו החדשים ממשיכים את אותו קו.
"האמת שהרגשנו שיש לנו מוצר קליקי כמו שאנחנו אוהבים. זה מוצר אפל, עם הומור, כמו שאנחנו יודעים לעשות. אמיתי נורא, מתוכנו, מתכתב נורא טוב עם כל מה שעשינו בעבר. זה שאנחנו עטורי צלקות מקרבות רוקנ`רול זה יתרון על הבמה, לא חסרון. אנחנו לא צריכים את האיפור היום, יש לנו אותו טבעי על הפנים..”.
צירפתם גם את יסמין אבן (26) על הקלידים. איך היא התחברה לחבורה כל כך מגובשת שבאה מדור אחר לגמרי מזה שהיא שייכת אליו?
"יסמין עבדה עם אלי על איזשהו פרויקט, והוא הציע אותה די בחשש. הוא אמר, יש בחורה, היא נגנית מוכשרת, אבל איך היא תחזיק מעמד אתנו, אנחנו די כאלה... וזה משהו מופלא כזה. עשינו בערך חמש חזרות לפני שהבאנו אותה, ומהרגע שהיא הגיעה היא פשוט לא יצאה לדקה מהחדר. היא נכנסה לרוח של הקליק כמו שאני לא מאמין שאף גבר יכול היה לעשות”.
בזמן אמת (תחילת שנות השמונים), הקליק הייתה הלהקה הבולטת ביותר שהעזה לנסח מרד, להשתמש בקודים של הגל החדש העולמי, ולייצר את הגל החדש הישראלי, עם שירים הפוכים מאלה שהוגדרו אז כמוזיקה ישראלית, גיטרות לא מכוונות, חליפות שחורות, איפור שחור על הפנים ומסרים על עולם מנוכר, אלים ומכוער. אז, היא נחשבה ללהקת שוליים, היום, אחרי מכירה של מאות כרטיסים למופע הראשון שלהם במועדון הבארבי, (שמכירה מוקדמת היא לא אחד ממאפייניו הבולטים), והעובדה שהתקליטים שלהם נמכרים לאורך כל השנים האלה, אפשר לראות בקלות כמה דברים זזו קדימה בעשרים השנה האחרונות, ויחד עם זה, כמה דברים נשארו מאחור.
"אחרי הקליק עברתי יותר לעניין של הגלריות ביחד עם אחי (שהקים בשינקין יחד עם אחיו את גלריה `תת-רמה` והם בעצם התחילו את מה שהוגדר שנים אחר כך כ`שינקינאיות`). ניסינו לחשוב על איך מעצבים חברה שתתעסק יותר בתרבות ואמנות, וניסחנו מניפסט שעמד על שלושה דברים: תרבות, אמנות ותקשורת. הרחוב היה אמור לייצר את הקסם הזה. שינקין של היום שונה, אבל המושג נשאר. שינקינאיות זה אומר שמאלנים, אנשים שנתפסים ככאלה שמתעניינים רק במוזיקה ובגדים וספרים, אבל בשביל זה יש ארץ, לא? בדיוק בשביל לאהוב בגד מסוים, מוזיקה מסוימת, בשביל לכתוב, לשיר. אנשים התבלבלו קצת במחשבה על מה זה מקום. מה זאת ארץ. מקום זה איפה שאתה כותב את השירים שלך".
יש שירים שלא נכנסו למופע החדש מפאת חוסר רלבנטיות?
"לא בגלל חוסר רלבנטיות. בחרנו בכיוון שהוא הכי ביקורת חברתית, אז כמובן ששירים כמו `גולם` (`גו גו גו גולם/ נוצרת בטעות/ וכך אתה חי/ וכך אתה תמות/...בן לתכנית/ שתוכננה מזמן/...בן לאהבה כושלת/ בין שני גלמים/ גו גו גו גולם`), `שעת הזאבים` (`זו שעתן של ממשלות/ לשקוע וליפול/ זו שעתן של להבות/ לפרוץ מן השאול`), או `זרע ניוון` (`זרע של ניוון/ זורם לכל כיוון /מת האלוהים /מת השטן /מתה האמת /השקר כאן`) נכנסו.
אבל הם גם מתכתבים עם שירים חדשים שכתבנו, כמו `המסיבה של ישראל,` שאני מאמין שהוא אחד החזקים שכתבנו (`ברוכים הבאים למסיבה של ישראל/ כחול על לבן הוא דגל שחור/ ברוכים הבאים למסיבה של ישראל/ ריקוד אחרון לפני שנגמור`). יש עשרים ואחד שירים, זה כמעט שעתיים. אני מאמין ששעתיים הופעה זה מספיק”.
מה אתה חושב על המוזיקה הישראלית שאתה שומע היום?
"יש הרבה פחות מדי אומץ. כולם נורא רוצים למצוא חן ולהיות בסדר. מיינסטרים נהייתה מילה קדושה כזאת. אבל זה בסדר כי יש פה המון מוזיקה יחסית לעובדה שאנחנו ארץ קטנה. באמת. הייתי בהרבה מקומות בעולם וראיתי המון תרבות בכל המקומות האלה אבל אין כמו תל אביב, זה מדהים כמות האמנות, התרבות והמוזיקה שנוצרים פה. ועל זה אני נורא גאה ומאושר.
בז`אנר שאנחנו שייכים אליו, שהוא פחות בידורי ויותר תרבותי, אין הרבה יוצרים, אבל אם אתה פותח גלגל"צ אתה יכול לצאת מתל אביב ולשמוע מוזיקה על הכיפאק עד חיפה. אבל זאת לא מוזיקה שיש לה תפקיד כלשהו. היא נשמעת כאילו היא נכתבה כדי להגיע בסוף לפרסומת של האגן דאז.
אני גאה על שני דברים: שלא עשו משום שיר שלנו ג`ינגל לחומוס או משהו, ושעוד לא הופענו אף פעם לפני מישהו שאוכל את אותו חומוס. אני לא נגד האנשים שעושים את זה, אבל אני לא אעשה את זה. בא לי שיתייחסו רק למה שאני עושה כשאני מופיע.
אחת הסיבות שהרגשנו שאנחנו יכולים לחזור הייתה כי יש הרגשה שיש המון מה להגיד ואין מי שאומר את זה. שירים זה דבר חזק. אם שיר כמו `אל תדליקו לי נר` עזר בפרומיל אחוז לנושא של לצאת מלבנון ולא לסכן את החיילים שלנו בשהייה מגלומנית בארץ אחרת – זה חשוב. חייבים לשיר ולהגיד את הדברים האלה. אנחנו לא יכולים להיות תרבות של כן. לא אכפת לי שישמיעו אותי או לא ישמיעו אותי ברדיו. עדיף לי לעשות דברים טובים שלא ישמיעו מדברים בינוניים שישמיעו”.
ואני רציתי לשאול אותך אם אתה מפויס יותר...
"עברתי תקופה ארוכה של הורות, ואני יודע שאין דבר יותר חשוב ממשפחה ומילדים ומהאהבה שאתה נותן להם, ואולי פעם הייתי חושב שזה עולם אכזרי מדי בשביל להקים משפחה. היום אני יודע שזה לא נכון. לכל אחד יש תפקיד ושלי הוא להגיד דברים שהם לא פשוטים לאנשים אחרים. אדם לא יכול לברוח מהייעוד שלו.
כל מה שעשינו בקליק היה סוג של חשיפה של המציאות בדרכים אמנותיות ולא שימשנו אף פעם קול של לפנק או לנחם את הקהל. לא משקרים ולא שרים על דברים שלא בעולם הזה. אולי בשביל הילדים, אתה חייב להגיד איזה סוג של אמת”.
למה הלהקה התפרקה?
"אני באמת לא יודע. לא היה ריב קיצוני, גם לא עייפות. אולי ייאוש מסוים. פתאום התפוררנו לנו. אלי נסע לאמריקה, ואחרי כמה שנים ז`אק חזר לצרפת, אבל תמיד הייתה הרגשה שאנחנו חייבים לעשות דברים ביחד.
זה חיבור נורא מוזר בינינו. כולנו בקליק הפכים. אחד שתקן ופציפיסט, אחד לוחם (עובד אפרת היה קצין בשייטת בימי הקליק הקודמים), אחד פטפטן, אחד מאה עשרים קילו , אחד אנורקטי, אני ממש מזועזע כל פעם מחדש ושואל את עצמי מה אני עושה עם האנשים האלה שבכלל לא דומים לי, אבל במוזיקה כל זה מתחבר בצורה מדהימה. החיבור של האחרות יוצר משהו שאני מאושר ממנו. הלוואי שזה יימשך.
אנחנו עושים עכשיו שלוש הופעות, אחר כך ניכנס לעבוד על תקליט ואז לעוד הופעות. אנחנו גם צריכים להכיר טיפה את הקהל שלנו ואת הארץ. אנחנו לא שייכים לתחום הבידור אלא לאמנות, אני חושב שאנחנו תופעה. והרבה דברים אפשר להגיד על הישראלים, אבל יש להם חוכמה של לזהות דברים. אין לנו את הקהל הרחב של ריטה או של שלמה ארצי אבל אני חושב שיש לנו פלח שוק מאד איכותי ואוהב אז נסתפק בזה. התמהיל שלנו הוא של מסרים על מוזיקה רקידה. עדיין יש לנו הרבה דברים להגיד, עכשיו נראה איך זה עובד. אני מאמין שזה עובד טוב".
לא מבאס אותך קצת שיצא שאתם מתאחדים בתוך גל כזה של קאמבקים?
"כן, אבל יש גלים בים, ויש מה שנוסע על הגלים. בסך הכל, אם נהיה רק כמו שאחרים עושים, כסף על המים, אז אין משמעות לזה שעשינו את זה. דברים כאלה נבחנים לאורך זמן. עוד חמש שנים אם נדבר ונראה שעשינו מאז שני דיסקים נגיד, ועשינו שיר יפה יפה, ותרמנו משהו אמיתי, זאת המשמעות. אני בן של ארכיאולוגים, אז גדלתי עם תודעה היסטורית שאומרת שהאמיתות שלך יכולות לצאת גם ארבעת אלפים שנה אחרי. ולהפך, אני שמח. הלוואי שכולם יעשו גלים של מוזיקה. זה כל כך הרבה יותר טוב מזה שיהיו שוטרים וחיילים”.
ולכסף באמת אין שום משמעות וקשר לאיחוד שלכם?
"לכסף אין שום משמעות. אני לא רוצה תמורה. קיבלתי תמורה ענקית באושר וביצירה. אני יודע איך להרוויח כסף. אני יודע לעבוד, ועושה את זה בספרים שאני כותב ובסרטים שאני עושה (דותן עושה ביחד עם חברתו לחיים דליה מבורך סרטים דוקומנטריים, וביחד המציאו בזמנו את `מילקשייק` עם צופית גרנט). זה ממש לא בשביל הכסף”.
ואיך אתה מרגיש עכשיו כשאתם שוב עומדים להופיע ביחד?
"תמיד חשבתי שלשיר זה הדבר הכי נפלא בעולם. ועכשיו אני מאושר. גם עובד (אפרת) מאושר, והוא אחד שלוקח זמן עד שרואים אצלו אושר... גם אלי וז`אן מאושרים. ישבנו מאושרים עכשיו חודשיים, ואני לא יודע כמה אנשים יכולים להגיד את זה”.
הופעות האיחוד של קליק – היום (22 באפריל) ב- 22.00, בבארבי תל אביב, ב- 26 באפריל בבארבי כפר סבא, וב- 1 במאי בבארבי תל-אביב.לפרטים נוספים
אתר מעריצים של הקליק
טל גורדון
22/04/2004
:תאריך יצירה
|