הופעת הבכורה של רמי הויברגר כבמאי מושלמת בזכות ההבנה המופתית שלו ושל ליליאן ברטו לדמויות ולמצבים שעיצב אינגמר ברגמן במחזה המבוסס על חייו שלו
מבחן לבמאי
אינגמר ברגמן שלט שליטה מוחלטת באמנויות שבהן עסק, תיאטרון, אופרה, קולנוע וטלוויזיה וגם ברומן שכתב. שליטתו כללה בין השאר את הניצול, לעתים ציני, של מערכות יחסיו האישיים – עם בני משפחתו, שאותה דאג במשך שנים רבות להרחיב באמצעות יחסיו הזוגיים, בדרך כלל עם נשים שגם היו כוכבות תיאטרון או קולנוע. "תמונות מחיי נישואין" הוא פרי אהבתו, נאמנותו, הבגידות, הפרידות והקשר הנמשך עמן לאחר התפרקות הזוגיות, ואחת מהצלחותיו הגדולות כמחזה תיאטרון, כסדרת טלוויזיה בת ששה פרקים בני שעה כל אחד, וכסרט באורך של שלוש שעות.
בהתבוננות עצמית חדה בעצמו ובבנות זוגו הוא כתב דיאלוג המתאר את התפוררות של נישואיהם של בני הזוג יוהאן ומריאן, בתמונות של אידיליה מדומה המתחלפת בהדרגה לחשיפה מכאיבה, פרידה, גירושין, שיממון, מיניות, ואהבה החוזרת ומשתלטת כדי לשוב ולפגוע ולהיפגע. כמו שהגבר אומר –אנחנו אנאלפבתים. לימדו אותנו אנטומיה ועל אפריקה, ושיננו נוסחאות מתמטיות. אבל לא לימדו אותנו דבר על הנפש. וכמובן לא על מה שמפעיל אותה, ובוודאי לא על אהבה.
המחזה בנוי כדפדוף באלבום תמונות, כאשר השחקנים מבשרים בתחילת כל אחת מהן את כינויה או את נסיבותיה, כמו מקום וזמן שחלף מהתמונה הקודמת. בכל תמונה הם צריכים להיות שונים, בהתאם, אך לצרף תמונה לתמונה כדי ליצור את האישיות המלאה שברגמן יצר. מבחינה זו אפשר היה בהחלט לקרוא להצגת המחזה "תמונות ממשחק בימתי", ולראות בו את אחת מתעודות הבגרות שנדרשים להן במאים ושחקנים.
זו הצגה שהיא גם מבחן לבמאי, שאמור לנווט שני שחקנים שהם כרכבת העוברת במנהרה תוך שינויי כיוון ותאורה, ועליהם לשמור על כל הקרונות של משחקם מחוברים זה לזה. רמי הויברגר עושה את זה מצוין בעבודת הבימוי הראשונה שלו בתיאטרון, והוא מפיק מהדיאלוג את השכבות הגלויות והנרמזות בתבונה, בסבלנות, ובחדות מדויקת, שמחברת היטב בין האנרגיות שלו ושל שותפתו להישג, השחקנית ליליאן ברטו, ובינם לבין ברגמן.
תמיד אישה
לדמות האישה מעניק ברגמן את עיקר הטקסט המוציא והמביא את המהלכים השונים, את המצבים המתחלפים ואת כל המרקם המורכב שהוא מתאר בכל אחת מהתמונות. היא נודניקית, והיא סקסית, היא פאם-פאטאל, והיא עורכת דין ממולחת, והיא תמיד אישה. אחד משיאי משחקה של ברטו הוא בתמונה שבה היא מוצאת עצמה לפתע נבגדת, בלתי רצויה, דוחה ועלובה. ברטו מהפנטת בשתיקה, בתנועה שקפאה לדקות ארוכות היא מקשיבה לבעל השוטף אותה בהסברים מדהימים. ואחר כך, בשיא אחר, היא מרתקת באנרגיה החדשה, במיניות המפתה, וביכולת להיות אלימה כנגד אלימותו של הגבר.
הויברגר נעזר בברטו, בלי ספק, בעיצוב משחקו שלו, מושלם בשתיקות ובהאזנה, חד כתער בציניות, שבור ורצוץ כגבר שעמוד השדרה שלו הוא בסך הכל רצף חוליות של אשליה נמשכת, של הונאה עצמית, שברגעי התפכחות חושף רגישות ורגש חם של אהבה.
את התפאורה הפשוטה והיעילה לבמה החשופה של צוותא 1 עיצבה יפה לילי בן נחשון, ונועה לב העשירה אותה בתאורה נכונה היוצרת את אווירת הקור והלהט הנדרשים. עינת ניר עיצבה את התלבושות הטובות לליליאן ברטו, שהשתנו בהתאם לנסיבות, אך משום מה הסתפקה בתלבושת אחת להויברגר, כולל הבוקסר היחיד שהוא לובש לאורך כל ההצגה.
המוזיקה המלווה של אריק אביגדור לא הספיקה כנראה לכמה ממנויי התיאטרון, שהחליטו להעשיר אותה באמצעות הטלפונים הניידים שלהם – בעיקר במערכה השנייה, ובמיוחד ברגעים דרמטיים מאוד. לו הייתי הויברגר או ברטו הייתי עוצר את ההצגה ושולח את הקהל המבזה הזה לרחוב. הם לא עשו זאת, ואולי משום שהתרגלנו. או כמו שבחיי נישואין לא תמיד עושים מה שמתחשק באמת.
אבל אם לחזור להצגה של הבימה, ובמשפט אחד קצר, זהו תיאטרון שכולו הישג.
28/06/2007
:תאריך יצירה
|