הצוואה של מאיר
 
שמונה שנים חלפו מאז נפטר מאיר אריאל, מגדולי המשוררים הישראלים של העת החדשה, וגם השנה יתקיים המופע לזכרו בהנחיית יואב קוטנר ובהשתתפות טווח אמנים הולך ומתרחב, כשלשמות המזוהים עם הערב כמו שלום חנוך, יהודה עדר ובניו של אריאל, אודי ושחר, מצטרפים השנה גם שמות כמו נסים גרמה, שעל אחד מלהיטי העבר שלו, "ציונה", חתום אריאל, יוני רועה, קרן פלס ונינט.
 
בנוסף להם, יעלו על הבמה בקיבוץ משמרות ב-2 ביולי  גם אריאל זילבר, דויד ברוזה, אפרת גוש, אריק ברמן, משה לוי, מיקי שביב, גלי עטרי, יוני בלוך, יהלי סובול, דין דין אביב, מיקי קם, רונית שחר, דן תורן, דודי לוי ואהובה עוזרי, חנן יובל, אלי סורני, נעם רותם, שליחי הבלוז, אשר לוי, בין השמשות, גל דה-פז וטל בלנקשטיין.
 
"הפעם הזאת מוקדשת בעיקר לצעירים", אומר קוטנר. "זה ממש הקונספט של המופע השנה. רוב הליין אפ הוא אנשים שהם לא אלה שבדרך כלל שרו מאיר אריאל, מהדור שבכלל לא הכיר ולא ידע את מאיר, ושלא בדיוק נחשבים לקליקה המוכרת של אוהבי מאיר אריאל. רובם אפילו לא שרו שירים שלו בעבר, בניגוד נניח לשרון חזיז שהיה לה פעם שיר שכתב מאיר אריאל. בשנה שעברה למשל היה שי גבסו, ויש לזה מטרה מאד ברורה. אני חושב שאני ממלא פה איזה צוואה של מאיר, שנורא רצה להצליח, ונורא אהב שדווקא אנשים שהם לא מהמילייה הזה מצליחים עם השירים שלו, כמו שרון חזיז למשל. מאיר נורא רצה להגיע לקהלים אחרים וצעירים, לא להיות רק עם אלה שמזוהים עם משמרות ועם המוזיקה שלו. אחד הדברים שהוא נורא אהב זה שנסים גרמה לקח את השיר `ציונה` והפך אותו ללהיט. אני חושב שהדרך גם לגרום לזה שהוא יישאר רלבנטי ולא ימות, זה שגם אנשים חדשים לגמרי שרים את השירים שלו. למשל נעם רותם מ`קרח 9`, שעושה ביצוע מדהים לשיר שנקרא `שרה`לה הייתה אוהבת את זה`."
 
"תרצה לא יוצאת מיליונרית מהערב הזה" 
 

ובכל זאת חלק מהתגובות מעידות על כך שיש בקהל אנשים שקשה להם עם שיתוף אמנים מז`אנרים אחרים במופע הזה.
 
"נורא משונה לי שקהל שאמור להיות הכי פתוח והכי ליברלי מגיב ככה בלי שהוא בכלל שמע.  נינט, למשל, עצם זה שהיא הייתה בכוכב נולד, מה הבעיה? בואו תשמעו את הביצוע, תגידו אחרי זה אם זה טוב או לא. חזרתי עכשיו מחזרה שבה כולם בכו כששמעו אותה שרה את `נשל הנחש`. פשוט בכו. התגובות האלה הכי מזכירות לי את מופע היומולדת שעשו פעם לבוב דילן עם מלא אמנים, וכששינייד אוקונור עלתה הקהל העיף אותה מהבמה בגלל איזה משהו שהיא אמרה פעם. ודווקא הקהל שאמור להיות הכי פתוח, הקהל של בוב דילן, או הקהל של מאיר אריאל. אז מה הם רוצים, לשמוע בפעם העשרים ושמונה את אותו אמן שר את אותו שיר? אנחנו רוצים לגוון ורוצים לעשות את זה יותר מעניין, אז יאללה, תנו צ`אנס".
 
"אנחנו" הוא צוות שבראשותו עומדת בשמונה השנים הללו אלמנתו של אריאל, תרצה, שהנצחתו של בעלה הפכה לפרויקט חייה מאז נפטר.
 
"מי שעומד מאחורי זה מבחינת ההפקה והרצון לעשות את זה זאת תרצה", אומר קוטנר, "שבניגוד למה שנדמה לאנשים, היא לא יוצאת מזה מיליונרית שחיה מהערב הזה כל השנה. ההוצאות על הערב הזה מטורפות, דברים שאנשים בכלל לא יודעים. מדובר על עשרות אלפי דולרים בסופו של דבר, וברור שהיא רוצה גם להרוויח ולתת לאמנים, שמופיעים אמנם בהתנדבות, אבל היא תמיד אומרת, `אם יהיו רווחים אני אחלק אותם בין האמנים`, ונותנת משהו סמלי. יש כאלה שאומרים שהיא עושה כסף על חשבונו של המת, וזה בכלל לא ככה.
 
"חוץ מתרצה יש את שירז, הבת, ואת אודי ושחר, הבנים, ויש את יהודה עדר שהיה חבר של מאיר, ויש אותי שהפכתי ממעריץ ל... אני לא יודע, בעצם נשארתי מעריץ, ואנחנו מארגנים את זה לגמרי בהתנדבות, ויש את איילת שוורץ שמפיקה בפועל, כי אם תרצה אריאל תפיק את זה... זה חבר`ה מרחפים. אם לא היה להם מישהו כמו איילת לסדר את העניינים היינו עדיין בארגון הערב הראשון, נראה לי. מה שהכי מדהים אותי, שאין כמעט אמן ששואלים ומציעים לו שלא אומר מיד, `כן, אני רוצה`, כולל אמנים הומואים (בשנה האחרונה לחייו ליוותה את אריאל שערוריית ההתבטאות שלו נגד ההומואים –ט.ג.) שעושים את זה למרות שהחבר`ה שלהם אומרים להם `אל תעשו את זה`, כמו למשל עברי לידר בשנה שעברה וכולי. ואני חושב שמה שהכי מדהים זה שרוב הקהל שאני רואה בהופעות בשנים האחרונות זה חבר`ה ממש צעירים, קהל שלא היה אז, ואני מרגיש שהמוזיקה שלו, היצירה שלו, נשארת".
 
רק אחרי מותו זוכה אריאל לקהל של אלפי אנשים 

 
הערב הזה היה אמור להיות במקור ערב חד פעמי, לא?
 
"בפעם הראשונה זה היה בשלושים למותו, בצוותא בתל אביב, ואז החליטו בשנה הראשונה לעשות את `עם הגב לים`, הערב בקיסריה, ומאז כל שנה אומרים, `טוב, יש לחץ של הקהל אז בואו נעשה את זה עוד פעם אחת`. אני למשל, בשנה שעברה, הבטחתי לקהל שזאת תהיה הפעם האחרונה, אבל המחאות בעם...
 
"מה שמעניין זה שבשנים האחרונות לחייו מאיר אריאל היה על הפנים מבחינת קריירה. גם ההתבטאות האומללה שלו, וגם האלבום האחרון שעשה, שאגב, לדעתי – כי אני לא חושב שהוא היה הומופוב ושזו הייתה הדעה שלו – אני חושב שהוא אמר את המשפט הטיפשי הזה מתוך איזה חוסר מחשבה ומתוך איזה רצון לעורר איכשהו איזה פרובוקציה, בגלל שהוא הרגיש שאף אחד לא שם עליו בתקופה ההיא. אבל אחרי ההתבטאות שלו מה שקרה זה שכל ההופעות שלו בתל אביב הלכו והתמעטו, הוא עבר לפרדס חנה, ובסופו של דבר זה מה שהרג אותו, כי אני מתאר לעצמי שאם הוא היה נעקץ על ידי קרצייה של כלב בתל-אביב היו מאבחנים את זה יותר מהר ולא היה קורה מה שקרה.
 
"בכל אופן, מאז מותו הרבה יותר אנשים מכירים את היצירה שלו ואוהבים אותו. מאיר אריאל אף פעם בחיים שלו לא הופיע בהופעות כאלה ענקיות של אלפי אנשים, ואחרי מותו זה קורה כל הזמן".
 
געגועים למשהו פחות ממוסחר ומתוכנת

 
איך אתה מסביר באמת את הגדילה הזאת של הקהל שלו אחרי מותו?
 
"אני חושב שהמוזיקה של מאיר אריאל היא לא דבר פשוט לעיכול ברובה. ברור שהיו פה ושם להיטים, אבל אני זוכר למשל שבשנות השבעים, לקח לי זמן עד שהבנתי את השירים שלו והתחלתי לאהוב אותם. ואני חושב שהדבר הזה הוא חזק, והוא מחזיק מעמד, ומגלים אותו צעירים רבים. אני רואה את זה גם בעולם, נגיד עם בוב דילן.  יש יוצרים, משלום חנוך ועד דילן, שאתה אומר, איך זה יכול להיות שהם עדיין מצליחים, ויש איזה תחייה למוזיקה הזאת. זה לא רק המוזיקה, זה איזה געגוע למין תקופה אחרת במוזיקה. זה לא רק השירים של מאיר אריאל, אלא הסגנון הזה של הכתיבה, של המשהו הפחות ממוסחר ומתוכנת.
 
"אבל מצד שני, אולי אני מדבר שטויות עכשיו... פעם לדן תורן היה שיר שנקרא `יחסי הציבור של המוות`. אולי הוא התכוון למשהו אחר, אבל בסופו של דבר מוות הרבה פעמים תורם לזה שבשלב מסוים מתייחסים ליצירה של האמן, ולא לדרך שבה הוא התנהג, לדברים שהוא אמר, ולכל מיני דברים כאלה".
 
איזה שיר של מאיר אתה הכי אוהב?
 
"השיר האהוב עליי הוא `מודה אני`. זה שיר מהשירים שהתגלו אחרי מותו, והניגוד הזה בין האופטימיות בשיר לבין זה שהוא מת, זה הורס אותי. כל פעם שאני שומע את זה אני כמעט בוכה. ולפעמים, כשאף אחד לא רואה, כמו למשל בביצוע שעשו לשיר אלג`יר ואהוד בנאי, אז אני ממש בוכה".