משורר שמדבר אל הראש
 
מבין כל המשוררים הגדולים שהכרתי בגיל ההתבגרות, הקרוב אליי ביותר היה דוד אבידן (1995-1934). ואני בכוונה לא אומרת "קרוב ללבי", כי אבידן, במקרה שלי, דיבר קודם כל אל הראש, כששיחק לי במחשבות וגרם לי לשקול אותן מחדש. את כיתה ט` העברתי תוך כדי מלמול בלתי פוסק של "אהבה וגטטיבית" שלמדתי בעל פה כמו שלא למדתי אף פרק בתנ"ך בתקופה שעוד דרשו ללמוד כאלה בעל פה. ועדיין, תמיד היה בין המילים משהו בלתי מפוענח, לא ברור ולא מוסבר, שהותיר הרגשה שמסתתר שם משהו נוסף שצריך להבין.
 
לפני שלוש שנים בערך ראיתי תכנית עתיקה עם אבידן בערוץ הראשון. בין השיחות שובצו קטעים מסרטים קטנטנים שעשה לפסי קול מוזיקליים, ופתאום קלטתי שהוא בעצם יצר קליפים עוד לפני שאלה הומצאו, כולל כל ההתייחסויות שיש היום במדיום הזה: שברי תת מודע, חלקי תסריטים, עריכה על פי חלקים מהמקצב, הכל כאילו חי היום את התחום שעדיין לא הומצא כשצילם וערך את הסרטונים שלו.
 
לפני כמה חודשים ראיינתי את בועז כהן, איש להקת  פונצ`, מגיש ברדיו 88 והעורך המוזיקלי של תיאטרון תמונע, כשהעלה את הערב הראשון בסדרת "פואזיקה" בתיאטרון תמונע, שהוקדש לשירתו של ביאליק.
ב-18 ביולי יקיים כהן את הערב השני בסדרה, המוקדש לשיריו של אבידן, רובם בלחנים חדשים ובביצועם של שלומי שבן ורונה קינן, טל וייס ואילן וירצברג עם הצ`לן יונתן גוטליבוביץ`, "אחד חלקי אחד" (גדי רונן ובועז ריינשרייבר), אלון לוטרינגר ("מורה"), דרור להב ורונית רולנד, נורית גלרון עם ורד פיקר, ויוסי בבליקי ("פונצ`"). גדי ליבנה ינחה את הערב.
 
"יש איזה תחייה סביב דוד אבידן, זה לא איזה משהו שהמצאתי", אומר כהן. "לצורך הערב הזה פניתי למגוון של אנשים שחלקם ידעתי שהלחינו את אבידן בזמן האחרון, כמו שלומי שבן שאחד משני השירים שיבצע מופיע באלבום החדש שלו, `עיר`, או השיר של טל וייס שהלחין אילן וירצברג ומופיע באלבום החדש של טל, השיר של בבליקי שיהיה בסולו שלו שנמצא בעבודה. יש עוד אנשים שעושים אבידן ופשוט לא הסתדר להם להגיע לערב, כמו `הבילויים` שיש להם שיר שהלחינו של אבידן, או יזהר אשדות שבדיוק נמצא בחו"ל".
 
גם צביקה פיק הלחין משוררים

איך אתה מסביר את התחייה הזאת שמתרחשת דווקא עכשיו?
 
"יש איזה רצון לדעתי, ואני רואה את זה אצל כל מיני אמנים, לגעת גם בשירה, ולא להיות תקוע רק בפאזה של היוצר-מלחין-מבצע, שהיא הפאזה העיקרית במוזיקה הישראלית היום, בניגוד למה שהיה לפני שלושים שנה, כשהייתה הדיכוטומיה של  `מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש` וכדומה. באופן אישי אני חושב שזה שנוצר איזה פורמט מסוים של יוצר אישי -  זה טוב אם קוראים לך אהוד בנאי ואולי אצל עוד כמה אנשים שאני יכול לספור על אצבעות יד אחת. אבל זה לא פורמט שעובד טוב בהכרח אצל כולם.
 
"מעבר לזה, אני חושב שחבל שאנשים לא נוגעים גם בשירה. זה גם מסביר למה באמת לקחתי את זה על עצמי. כי לפני שלושים שנה, המוסדות הממלכתיים שהיו קשורים לשידור הציבור, גלי צה"ל למשל שהיו עושים הרבה ערבי שירי משוררים והקליטו חלק מהם לאלבומים, או רשות השידור, הטלוויזיה הישראלית שעשתה פסטיבל שירי משוררים וערבי משוררים, אפילו צביקה פיק הלחין משוררים, ומשוררים קשים כמו רטוש, פן, טשרניחובסקי, והלחין מדהים, ופתאום זה נמוג הדבר הזה. אנשים כמעט ולא עושים את זה, ואם כן, זה במסגרת פרויקטים מסוימים שכולם מוקדשים לדבר עצמו. בעיניי זה חבל.
 
"אבידן, בשונה מביאליק, הוא משורר הרבה יותר מודרני. השפה שלו הרבה יותר חיה וטרייה. ביאליק משורר גאון, אבל די ברור לי שאנשים יכולים למצוא אצל אבידן את השירה האישית או השירה הפוליטית או השירה האירונית, דברים שהם מאוד אקטואליים ורלוונטיים. את זה בעצם אפשר להגיד על הרבה מאוד משוררים, וזו הסיבה שאני חושב שיש מקום לפרויקט הזה".
 
"לא מוכן להרים ערבים שאמנים לא מקבלים עליהם כסף"
 
מי מפיק ומממן את פרויקט פואזיקה?
 
"זה פרויקט שמשרד החינוך תומך בו, ותמונע נותן לו את הבמה ואת כל התנאים, אחרת זה היה בלתי אפשרי לעשות את זה. חבל לי שלא תומכים ביותר כסף, כי הייתי יכול להרים כל חודשיים ערב כזה. אני גם רואה שהקהל מגיב לזה מאוד בחום. זה כבר הערב השני. הערב של ביאליק מאוד הצליח, אז אפשר היה לראות את זה אולי כפוקס, אבל אני רואה שגם הערב של אבידן כבר כמעט סולד אאוט, אז זה אומר שיש עניין בציבור, שזה לא איזה משהו מקרי".

למה בעצם אי אפשר להעלות את זה כל חודשיים? זה ערב כל כך יקר?
 
"אי אפשר מכיוון שהתניתי תנאי שאני לא מוכן להרים ערבים שבהם כסף לא מובטח לאמנים. זה סוג של עיקרון שאני דבק בו. אמנים חייבים לקבל משהו, ורצוי גם שזה יהיה לא מעט, ואני משתדל שיקבלו כמה שיותר. כי אני חושב שזה לא ייתכן הסיטואציה הזאת שבה הברמן מקבל כסף, זאת שמגישה מקבלת כסף, המאבטח מקבל כסף, ורק האמן בקושי יוצא עם משהו, אם בכלל.
 
"זה בלתי אפשרי שהאמן ייצא עם כסף טוב אם יש הרבה אמנים. אז אם משרד החינוך ייתן לי שלושים אלף שקל כל חודשיים, סבבה. אני מוכן לעבוד. אני אישית לא מקבל כסף על הפרויקט הספציפי הזה. אני בא כיועץ אמנותי של תמונע. לקחתי את הפרויקט הזה כבייבי שלי, כי שירה עברית מאוד קרובה לליבי ואני אשמח לעשות כמה שיותר. אז כל מי שחושב שזה חשוב מוזמן לבוא ולתמוך. הכסף לא הולך אלי אלא לאמנים. הם צריכים זמן בשביל להתפנות, להלחין, לעשות חזרות, להביא מישהו שינגן איתם.
 
"אני חוזר שוב לפעם, פעם הייתה רשות שידור חזקה, הייתה טלוויזיה ישראלית שהייתה לה תחושת שליחות, היו מנכ"לים שראו בזה דבר מאוד חשוב ופינו לזה תקציב, לקחו מפיק, האמנים התגייסו, והדברים האלה העשירו את הזמר העברי בדברים מדהימים. אני לא אתחיל למנות בכלל כמה שירי משוררים מדהימים יש מכל הדורות ומכל התקופות. הלחינו ביאליק יותר מכל משורר אחר, הלחינו את טשרניחובסקי, את רטוש, הלחינו דברים קשים, שאלוהים ישמור. יאיר רוזנבלום למשל הלחין את `ליל חנייה` של אלתרמן, שאם יושבים וקוראים את הטקסט מבינים שרק אלוהים יודע איך הוא עשה את זה. זה פשוט לא ייאמן. תקראי פעם אחת את `על חטא` של רטוש ואז תראי כמה צביקה פיק, שהלחין את זה, הוא גאון. את לא מאמינה איך בנאדם בכלל חשב להלחין כזה טקסט".
 
הבן הסורר
 
ספר לי, לסיום, על אבידן "שלך"
 
"הספר הראשון שאבא שלי קנה לאמא שלי היה `ברזים ערופי שפתיים`, והוא היה בבית עם הקדשה מאוד מחממת לב של אבי לאמי. מאוחר יותר, כשהייתי ילד קטן הסתובבתי בדפוס `מלן` בשוק הכרמל, דודה שלי עבדה שם, ושם הדפיסו בין היתר את הספרים של אבידן, ולבי הלך שבי כבר מגיל מאוד קטן אחרי דברים שלא הבנתי בכלל, ומה שהפיל אותי סופית היה כשבתיכון לימדו אותנו את `והרי את מותרת לכל אדם`, שהיה בעיניי כרוניקה גאונית של תיאור יחסים זוגיים כמעט באשר הם.
 
"עם השנים למדתי שזו מין כרוניקה של מוות רגשי ידוע מראש. שיר שמתחיל בשני אנשים נפגשים מחליפים ביניהם רעיונות אהבות חומרים, ונגמר בשני אנשים ששוכבים במיטה עם המון ניכור ומרחק, ועם המשפט המצמרר הזה שאין אלוהים בשמים ואין אלוהים בתקרה. ואז התחלתי לחפש את אבידן הרגשי, שזה בעצם אותו תהליך שקרה לי עם ביאליק. כי כל האקרובטיקה והווירטואוזיות הלשונית קיימת שם, אבל אני תמיד מחפש את האלמנט הרגשי החזק, את המשורר שמתאר את הדברים שהם הכי חזקים והכי על זמניים מבחינה רגשית. ושיר שיכול לעבוד ב-1960 יעבוד גם ב-2150, כי רגשות תמיד יהיו לאנשים, גם כשנעוף לחלליות מעיר לעיר. ביאליק בעיניי הוא האב המכונן, אבל אבידן הוא הבן הסורר, הבועט, האוונגרדיסט התמידי".
 
***
  
לפני חמש עשרה שנה נפגשתי עם דוד אבידן. רציתי לשיר שיר שלו, "זר בא לעיר", שהלחין ארקדי דוכין לאלבום הראשון שלי. המנהל שלי ואני הזמנו אותו אלי הביתה כדי לסדר את כל מה שקשור לזכויות היוצרים על השיר. אבידן הגיע, הזוי ולא ברור כמו שציפיתי, דרש וקיבל 250 שקלים, "במקרה יש איתי את הספר האחרון שלי, אני מוכן למכור לך אותו ב-60 שקלים", אמר והוציא מתיקו את הספר. קניתי. הוא ביקש לדעת את תאריך ושעת לידתי, ויצא מהבית אחרי מספר שעות. מאוחר יותר בלילה, החל להתקשר אלי כדי לשכנע אותי שיש בינינו קשר קוסמי - הוא בדק במפות האסטרולוגיות של שנינו - וניסה לשכנע אותי לצאת לערב משותף. "אני אעמוד קדימה ואקריא משיריי, ואת תהיי בלונדינית מאחור ותשירי". אחרי כמה לילות כאלה של שיחות,  העניין התפוגג. כנראה מצא בלונדינית אחרת.

"הרחובות ממריאים לאט" - ערב משירי דוד אבידן יתקיים ביום רביעי, 18 ביולי 2007 ב- 22:30 בתיאטרון תמונע בתל-אביב.