מוזיקה - "אנחנו כאן בשביל לזרוע"

הרחק מהמולת יחסי הציבור מתקיימות כבר כשמונה שנים כיתות אמן בינלאומיות ב"בית טרזין" ל"היסטוריה, מוזיקה וזיכרון". התלמידים מבצעים ויוצרים שם בהשראת יצירות של מלחינים מגטו טרזין ויצירות שנאסרו להשמעה על ידי הנאצים

לגעת בשואה בפינצטה

כשהצ`לנית הצ`כית הצעירה דומיניקָה הוֹשקוֹבה, החליטה להגיע לכיתות האמן בישראל היא כמובן דברה על הרעיון עם אמא שלה. אימא הושקובה, ציירת, סיפרה לדומיניקה שאוטו וייס סבא שלה, (סבא-רבא של הצ`לנית) כתב שירים ומסר אותם למלחין אגון לֶדֶץ`. סבא אוטו, לא הצליח להינצל ובסופו של דבר נרצח באושוויץ. אשתו ובתו ניצלו והבת, הלגה וייסובה- הושקובה, נחשבת עד היום לאחת הציירות החשובות של צ`כיה. נחזור לדומיניקה, היא מגיעה לישראל ומגלה שבלוח אירועי הפסטיבל אליו נסעה, מתוכנן ערב ובו מושמעות יצירות של אגון לדץ`. היא הביאה את השיר שקיבלה בבית. כאן להפתעתה נשלף ספר שירי סבא. התברר שהשיר הזה עדיין לא הולחן, אבל בתכנית הערב שולבה הקראת השיר בצ`כית באנגלית ובעברית.

"ההתרגשות מהגילוי הייתה גדולה", אומרת אניטה טרסי, מנכ"לית בית טרזין. סיפור אנושי קטן שמחבר צעירה מצ`כיה לשורשיה היא, לסבא שנאסר בטרזין, למורשתו התרבותית שנשמרת בישראל ולמוזיקה שיוצרים בעקבות הגילויים. "אני מאמינה," אומרת לי טרסי במהלך שיחתנו "בנגיעה בשואה בעזרת פִּינצֶטָה. כשמגיעים אלינו צעירים לביקור אני מתעקשת שמספרם לא יעלה על שני אוטובוסים. זכר השואה צריך להיות חוויה קטנה, אינטימית אנושית. אירוע שמדבר מלב אל לב. לא סיור כפוף ללוח זמנים נוקשה, לשעות טיסה ולקריאות ברמקולים להתכנסות". כיתות האמן הבינלאומיות שמתקיימות בבית טרזין בקיבוץ גבעת חיים (איחוד), שומרות על המינון הזה.

המיזם, שביום שישי שעבר נערך קונצרט הסיום שלו במוזיאון "יד ושם", קיים כבר שמונה שנים. די בשקט. ללא קשרים עם התקשורת. אין מערך יח"צני. כדי לחסוך בהוצאות, המקום הוא עתיר עבודת מתנדבים. החשוב מכל הוא שמן הקירות שעליהן תלויות תערוכות ותצוגות קבע, ניבטת חיוניות. לא קיר זיכרון, אלא קירות צבעוניים. רובם של בעלי השמות שמסתתרים מאחורי הציורים, נרצחו על-ידי הנאצים, אבל הקירות מספרים על החיים שנפסקו: על עמוד 555 של עיתון הילדים "קומרד", שנכתב, נערך, והופק על ידי הילדים; על תכניות הקונצרטים; על יצירות האמנות; על ביטויים אמנותיים שנקטעו באחת וממשיכים לחיות, בין הקירות, כאן בקיבוץ שבשרון.

יצירות טרזין והמוזיקה האסורה

במהלך ימי כיתות האמן שלושים צעירים מגיל 18 ומעלה ממלאים כל פינה במוזיאון ובחצרותיו. כאן מתאמנת זמרת על שיר שעמיתה, מכיתת הקומפוזיציה, סיים לחבר לפני חצי שעה. פה נאבק כנר בקטע קשה בהדרכתו של אליהו שולמן, הכנר הראשון בתזמורת חיפה. "לפעמים אני גולש עם התלמידים למוזיקה אחרת, רגילה, שכנרים מקבלים בכיתות אמן אחרות. הם ינגנו את קטעי הכינור המובהקים של ויֶיניַיבסקי או פגניני. אבל בקונצרטים אנחנו תמיד נתמקד במוזיקה שחוברה וגם הושמעה בגטו טרזיינשטאט", אומר דודו סלע, המנהל המוזיקלי של כיתות האמן.

זה המקום להבהיר שהמוזיקה שנשמעה בגטו טרזיינשטאט לא הייתה רק מוזיקה שחוברה על-ידי המלחינים שחיו שם. זו הייתה מוזיקה שהנאצים אסרו להשמיעה ברחבי הרייך השלישי. שלטונות התרבות הנאציים היו נדיבים מאוד באיסוריהם – הם אסרו השמעה של מוזיקה של מלחינים רבים, בכלל זה המוזיקה הנפלאה של מנדלסון או אופנבך על שום מוצאם היהודי, של קורט וייל שהיה גם יהודי וגם שמאלני, של גרשווין כי לא רק שהוא היה יהודי, אלא חיבר מוזיקה בהשראת הג`אז שהוא מוזיקה של השחורים, גזע נחות, על פי האידיאולוגיה הנאצית ועוד. כמות המוזיקה האסורה יכולה להספיק לתזמורות, לזמרים ולהרכבים קאמריים לשנים רבות.

"מגיעים אלינו מוזיקאים צעירים מאוסטריה, מארצות הברית, מגרמניה, מפולין, מצ`כיה ומישראל וגם המורים ישראלים ברובם, ואליהם הצטרפו השנה פרופ` מתתיהו קליג מדטמולד שבגרמניה (הוא מתעקש להיקרא מתתיהו ולא מתיאס) והזמרת ההולנדית רות פרנק". אומרת הזמרת מירה זכאי, מורה באקדמיה למוזיקה בתל-אביב, שעובדת כאן עם הזמרים.

מה מושך את הצעירים לכאן? הרי כיתות אמן יש בכל קיץ בכל העולם ואפילו כאן בישראל יש בכל שנה היצע מרשים ואיכותי. "המשותף לכולם הוא הסקרנות של מעבר לידע הכלי". מסכימות זכאי ואניטה טרסי. "אחת הצעירות הגיעה מפולין. בשנה שעברה הלחינה `קדיש` והשנה היא שוב כאן וחיברה `קדיש` שונה", מדגימה זכאי. "יש קבוצה של צעירים שמנסים לשוב ולהגיע לכאן, שנה אחר שנה", אומר גם אליהו שולמן, אשר על הכנרים.

אני מציץ לכיתת ההלחנה שמנחה מיכאל וולפה, איש האקדמיה למוזיקה ירושלים. מנגנים שם יצירה קצרה בהשראת טקסט מנוגנת בחלילית, שיר אחר רומנטי מאוד ומייד אחריו שיר בהלחנה מינימליסטית. "אני משאיר יריעה רחבה לתלמידי הקומפוזיציה, לא מתערב בהנחיה סגנונית, כל אחד מביא את המטען שלו ואיתו הוא מתמודד." לאורֵח כמוני ואולי גם לאורחים אחרים עדיף כמובן לשמוע יצירות סטודנטיאליות מגוונות במנעד רחב.

איך דואגים שכולם יגיעו מוכנים אני תוהה. "בסוף כל שנה" מרחיב דודו סלע, "אנחנו יושבים ובוחרים רפרטואר. כל סטודנט מגיע לכאן כשהוא שולט בחומר. לפחות יצירה אחת היא מתוך היצירות שנוגנו בטרייזנשטאט והאחרות, יצירות מן הרפרטואר המקובל. כאן אנחנו עובדים יחד מביאים לידי ביצוע הקהל מגיע לקונצרטים או לשיעורים עצמם. השנה עבדנו על תזמור של הסונטה מס` 7 של אולמן".

מתוך ההיכרות שלי עם היצירות המעולות של מלחינים כמו ויקטור אולמן, גדעון קליין, ארווין שולהוף ואחרים המקוטלגים לא רק כמלחיני טרזין ומלחיני המוזיקה האסורה (Entartete musik) נראה לי שמזה שנים היצירות האלה כבר נכנסו לתכניות העבודה של אמנים בודדים, כמו גם של הרכבים קאמריים ותזמורות. כך לפחות אני מתרשם מתמונת המצב בישראל. "באירופה הדברים אינם כך,"אומר מתתיהו קליג, "השמעה של יצירות טרזיינשטאט היא עדיין אירוע נדיר. לכן, מה שנעשה כאן מדי שנה הוא מאוד חשוב. מי שמגיע לכאן, קולט משהו ממבחר היצירות, לוקח את החומרים איתו ובדרכו מפיץ את המוזיקה המעולה הזאת למקומות חדשים". "אנחנו כאן בעצם בשביל לזרוע," מסכמת מירה זכאי ומוסיפה, "אני מאמינה שהזרעים האלה גם יפרחו".

"היסטוריה, מוזיקה וזיכרון" - סדנת מלחינים וסדנת מחקר לבניית גשר בין העבר, ההווה והעתיד - כיתות אמן בינלאומיות לביצוע מוזיקה שהולחנה ובוצעה בגטו טרזיינשטאט, מוזיקה שהוחרמה על ידי הנאצים