מוזיקה - ציפור שיר שמוטת כנף

איכויות השירה, הביצוע וההגשה הגבוהות של אפרת גוש יוצאות מופסדות מן ההתנהלות הבימתית שלה

בין קוקטיות ליצריות

באלבומה החדש, השני בתוך שנתיים, שמעניק למופע החדש של אפרת גוש את שמו "הסליחה ואני", מצליחה הזמרת ומעתה גם היוצרת, לבדל ולבצר את עצמה כאחת הבולטות בגל המבצעות החדש ששוטף את זירת הפופ המקומי

גוש דבקה בשירים אמיצים וייחודים על מערכות יחסים מתוחות, מעוותות, מעוורות ומאוד תלותיות. אהבות טעונות בנכויות ובלקויות, בשקרים ובבגידות, באלימות מילולית ובחרדות נטישה, עם הרבה מפחי-נפש, צער הדדי ופרידות פוגעות ומכאיבות. שירים שלא עושים הנחות, באים חשבון, איתה ועם הפרטנרים שלה, אפילו עד כדי נקמנות זדונית, כמו ב"שיהיה לך טוב", משיאי המופע, שבו הפזמון "אני רוצה שיהיה לך טוב/ ויהיה לך רע", הוא החלק הכי פחות מפורט בשיר, שכולו "איחולים" לגבר נוטש.

כמתבקש לביצוע שירים שכאלה, גוש היא ציפור שיר נדירה, פצועה, שמוטת כנף. דמותה דקיקה ושברירית, אך בקולה, בשירתה ובהתכוונותה היא פאם פאטאל. נעה בין קוקטיות זהירה לבין יצריות נוטפת מיניות, בין תיאטרליות זחוחה לדרמטיות סוערת. היא לא חפה ממגרעות (על כך בהמשך) אך היא בהחלט פרפורמרית מעניינת, מרתקת ולפרקים אף מהפנטת. שירתה שובה ומענגת ביכולתה לפרק משפטים למלים, לפסק מלים להברות, לפברק הדגשים, טעמים וצבעים. במבעה אצורים זעם ותשוקה, כאב ותסכול, והיא נותנת להם להשתחרר עם קולה הגבוה, המתפרץ והמתרסק, עד הסוף.

חופה ללא חתנים

למרבה הצער, ההפקה הבימתית בעייתית. ראשית, קיים פער חזותי מהותי בינה לבין מלוויה, לפחות שלושת נגני הריתם סקשן (בסך הכל שישה, גם בקלידים, קרן וצ`לו). דמותה של גוש מוקפדת ונוצצת. שמלת סטרפלס ונעלי עקב, תסרוקת עשויה, עגילי ענק ושפתון אדום עז. ואילו הם? ללא הדר ותואר, בלבוש מהרחוב, רישול שצורם את העין ומפוגג את החגיגיות שבדמותה הקלאסית (בנוכחותה מזכירה זמרות גדולות של פעם וכמה מהן עולות בדמיון כשהיא נזרקת בכיוון גא`זי אניגמטי ומבטיח עם "בוא אליי"). לא חייבים להתייצב כחתן לחופה (בעצם, מדוע לא? הופעה היא אירוע חגיגי לכל דבר), אבל מינימום תשומת לב.

שנית, הניגוד המנכר הזה, מאייר גם את היעדר שיתוף הפעולה הבימתי בינה לבינם. כאילו שתי ישויות נפרדות שלא נפגשות. וזה חבל, כי הישענות על דיאלוג כלשהו עם חבורת מלווים יכולה רק לסייע. זו, לפי שעה, הבעיה המרכזית של גוש. התנהלותה הבימתית לוקה בחסר, אפילו בוסרית, ולבטח אינה הולמת את איכויות השירה, הביצוע וההגשה שלה. לא כולן נולדות עם היכולת הזאת, ומי שלא, חייבת ללמוד, כמו בכל מקצוע. ולגוש יש הרבה מה לרכוש ולהשתפשף.

שלישית, כמעט באותו עניין אך מהכיוון המילולי, הם קטעי המעבר והקישור שבין השירים. גוש מתוודה על אי-יכולתה לספר משהו עם שורת-מחץ, ומסכימה בצחקוק שעל בנאדם לדעת להתמודד עם חסרונותיו. הברירה היא: או שמישהו יכתוב עבורה (כמו את מרבית השירים, יותר ממחצית, עליהם חתום ברק פלדמן המוכשר כל-כך) והיא תפנים ותשנן ותלמד לדבר על במה ולהגיש אותם כהלכה; או שבשביל מה? מי אמר שצריך? אם אין לך את זה, למה להתעקש, להתפדח ולהביך? לא חייבת, במיוחד כשהשירים והביצועים שלה חזקים וברורים דיים, דעתניים ומדברים בעד עצמה.

17 שירים נכללים במופע. שישה מ"אפרת גוש" (2005), תשעה (מתוך 11) מ"הסליחה ואני" החדש, ועוד שתי גרסאות שלה לשירים מוכרים: "בלי לומר מלה" של שלום חנוך ("היא לא מאמינה שהוא עוזב"), שביצעה לראשונה במסגרת "מטרופולין", ו"אם תלך מכאן" המתורגם של ז`אק ברל, שכאילו נכתב בעבורה והיא מגישה אותו בלהט וברגש, בהשלמה ובייאוש, בהתמסרות ובהתרסקות.

לטעמי הצליל המתאים לה ביותר הוא דמוי-צועני, מעגלי ומתערסל, כמו ב"קור אחרון" הפותח, בלהיט הנוכחי "כמו שזה היה", וגם ב"שעתיים אחרי" וב"תמיד כשאתה בא" הוותיקים. בכל מקרה את החוויה הגושית משלימים "דיאטה" הנוקב מהאלבום הראשון ו"לראות את האור" הנוסק ("ולרגע יכולתי לברוח/ כנוצה על כנפה של ציפור/ והצלחתי לעלות גבוה/ לראות את האור") מ"הסליחה ואני".

אפרת גוש. הסליחה ואני. מרכז סוזן דלל תל אביב. 11 באוגוסט 2007.