מוזיקה - בלי חיינדלך

יובל גורביץ`, הרוקר הכי מחוספס שפועל פה (והכי לייט בלומר) מוציא אלבום שני בגיל 56 ומפנטז על משרד שיסדר לו הופעות וואן

בלהקה הצבאית עם מושונוב וקלפטר

עוד לפני ששומעים את המוזיקה שלו מעורר סיפור החיים של יובל גורביץ` סקרנות, וכששומעים אותו שר, הופך אותו סיפור למפתיע במיוחד. ילד בן חמישים ושש שמוציא עכשיו את אלבומו השני, אחרי שהוציא בגיל חמישים ושתיים אלבום ראשון בו שיתף פעולה עם אמנים שיכולים היו להיות ילדיו בגילם, ואלה מתלהבים מהגבר המחוספס ששר כמו מי שאין לו אלוהים ואין לו גיל. את פרנסתו הוא מוצא בהשחזת סכינים תוך כדי מעבר על האופנוע שלו בין מסעדה למסעדה, ואם אני נשמעת לכם צרודה, זה רק בגלל שלא שמעתם את קולו החרוך והטעון של מי שקרא למופע הישראלי הראשון שלו (בשנת 2000) "מופרע רוק". הדבר האחרון שציפיתי לגלות הוא שכל הסיפור הזה התחיל בלהקה צבאית.

"זו השתלשלות מקרים שהיא קצת משונה הייתי אומר", אומר גורביץ`. "בשנת 69` התגייסתי ללהקת חיל השריון שהתפרקה אחרי זה לצוותות הווי. עזבתי את הלהקה כמעט לפני השחרור ונהייתי טנקיסט ברבע האחרון של השחרור כי השאירו רק את הנגנים כי היו צריכים אותם לכל מיני חלטורות של הצבא, ואת השחקנים והזמרים פיזרו לכל מיני מקומות. הייתי בלהקה עם אנשים כמו מוני מושונוב ונגנים כמו קלפטר ויידוב, ונופיתי לגמרי מהמחזור כשפירקו את הלהקה".

היית שם שחקן זמר?

"בצבא לקחו את זה באותה תקופה בעיקר לתנועה. אחרי עידן נעמי פולני בא קלוסקי ולקח את זה לכיוון של ג`אז מודרני ובלט והפך את מתי כספי לרקדן ג`אז... כשהגעתי ללהקה צבאית הנושא של תנועה היה נורא מפותח, ואני הייתי אחד שיודע להזיז את הגוף אז לקחו אותי ללהקה כאיש תנועה וכשחקן. האמת שבקטע של השירה, המדריך המוזיקלי שלנו היה אלדד שרים, ולי היה פרייזינג שיש לי אותו עד היום, ובשעתו, באחת החזרות, אלדד אמר, יש פה אחד שהוא די זייפן אבל הוא שר רוקנרול נכון... זאת אולי המחמאה הבוטה הראשונה שקיבלתי".

"אני בא לארץ, בום, תוך חודשיים רוצחים את יצחק"

מה קרה אחרי שפירקו את הלהקה?

"אני הולך לטנקים ונתפס על חם במלחמת יום הכיפורים. אני משרת כשהמ"פ שלי היה יוסף שריג, האבא של אסף מ`איפה הילד`. והוא נפגע ונהרג טנק לידי ואת זה אני מגלה רק אחרי שנים כשאני פוגש את אסף. המלחמה נגמרה, חזרתי לקיבוץ שלי, גינוסר, המשכתי לנגן, הופעתי בקיבוצים עם עוד בסיסט, וב-77` נסעתי לטייל עם החברה שלי והגעתי לאוסטרליה. לא התכוונתי להישאר שם אלא לאסוף כסף ולחזור לארץ, אבל בסוף נשארתי שם עשרים שנה. וככה הלכתי ובאתי מאוסטרליה לאסיה עד שנהייתי אזרח שם. נתקלתי שם בסצנת הפאנק ונהייתי מאד פעיל בתחום. היינו להקת פאנק מאוד פעילה, הופענו וחיממנו כל מיני להקות, ואחרי שהלהקה התפרקה הייתה לי להקת רוק. בהתחלה הייתי בעיקר כותב שירים ומנגן, אחר כך התחלתי לקבל אומץ ולשיר.

"הייתי עם החברה קרוב לעשור וזה נגמר כמו כל סיפור אהבה. המשכתי הלאה לבד, וב-94` פגשתי לראשונה חבר`ה ישראלים באוסטרליה, כי עד אז הסתובבתי בעיקר עם אוסטרלים. הם שמעו את המוזיקה שלי, ואחד מהם היה ליאור קטלן מלהקת `כמעט אפריקה`. לקחתי את הנגנים שלי והפקתי לליאור שני שירים בעברית. הוא הגיע עם השירים האלה לארץ וקוטנר שם אותם ברדיו, וליאור אמר לי, `בוא, קורים פה דברים, תגיע`. באותה תקופה גם אבא שלי נורא הזדקן ונורא דאגתי לו, ולא נשכח שהיה אז שלום בארץ, היה קלינטון, לחצו לערפאת את היד, כל הרמזורים היו בירוק...

"אני בא לארץ, ותוך חודשיים בום, רוצחים את יצחק. והרצח של יצחק זה גם שוק לא קטן, ולמשפחה שלנו זה שוק כפול ומכופל כי הוא היה עם אבא שלי בפלמ"ח, ולמד עם אמא שלי, והיא לא הפסיקה לבכות שבוע. זה היה נורא. בארץ הצטרפתי ללהקת `כמעט אפריקה`, הלהקה צמחה, נהייתה להקה נורא טובה של הופעות, הוציאה תקליט, ומשהו שם כנראה כשל והתקליט לא הצליח, ואני המשכתי לבד".

שירים שמחים על אנשים עצובים

וכך מתחיל גורביץ` להתערות בסצנת המוזיקה הישראלית ולאסוף את התארים המוחצים שהוזכרו בתחילת הכתבה מפי רוקרים ישראלים צעירים, תארים שמצדיקים את עצמם גם באלבום החדש שלו, "עורב", ועושה את הדרך לאלבומו הראשון.

"אני אוסף מסביבי נגנים, אחד מהם מ`כמעט אפריקה, דודי כהן הגיטריסט שנשאר איתי גם באלבום החדש ועזב לא מזמן, לפני פחות משנה, ואני ממשיך לבד, במאמצים להקליט ולעשות דברים, ונכשל וקם ונופל וקם, ומגיע הקטע שאני נפגש עם אסף שריג, ואנחנו מוצאים את עצמנו גרים בדירה משותפת בקינג ג`ורג` במשך שנתיים תמימות. הילד אוסף חומרים לאלבום הראשון שלו, מפיק את השני של הווקי טוקיז, ומפיק לי את האלבום הראשון.

"משם כבר התחלתי דרך. התחלתי קצת להכיר את האמנים בארץ, לשתות איתם באותו פאב, הכרתי אמנים כמו יהלי סובול, נעשיתי ממש חבר טוב של שלומי ברכה במשך השנים, אהובי הגורילה... הוא איש יקר יקר יקר, והמשכתי גם את התהליך של האלבום הקודם. גייסנו אמנים שעשו מופע התרמה כדי שיהיה כסף למיקסים לאלבום, וממש נחלץ לי אלבום. ועכשיו אנחנו באלבום השני שאותו הפיק לי ספי אפרתי שהכרתי דרך הווקי טוקיז מאסף שריג".

בימים אלה יוצא כאמור אלבומו השני, ובו נשמע גורביץ` כמו שהוא נראה. גבר בשל, מחוספס בצורה רומנטית משהו, מופרע מקסים וחסר עכבות, איש רוק אמיתי כמו שכמעט ואין פה, שלא עושה חיינדלך בשירה ובכתיבה שלו.

במה שונה האלבום החדש מהראשון?

"הוא שונה בזמן שלו אבל זה כאילו ההמשך שלו. אני עדיין ממשיך בעניין של לראות דברים ממרחק, ונדודים, ודברים שזזים ועוברים מצד לצד. שום דבר לא קבוע. הכל אצלי חולף עובר בתנועה מהירה. שירים שמחים על אנשים עצובים".

אני מתארת לעצמי שהיה קשה לעבור מכתיבה באנגלית במשך עשרים שנה לכתיבה בעברית

"זה היה שוק של החיים. מכיוון שבאמת כשהייתי ברוקנרול ובפאנק באנגלית, הבנתי שלא מספיק לדבר באנגלית. צריך לעמוד בתור ברכבת באנגלית ובתור בבנק ובקופת חולים באנגלית, צריך לאכול באנגלית ולזיין באנגלית ולעבור חורף באנגלית וקיץ באנגלית ומזה יוצא רוקנרול באנגלית. ועשיתי את זה נורא אינטנסיבי, אבל איכשהו זכרתי לעברית את חסד נעוריה וזה היה לי מאוד קל לכתוב בעברית. פתאום זה נהייה. זה החיה משהו שהיה אצלי קודם, בצורה הגלויה והמהנה ביותר שקרתה לי".

בבוקר משחיז סכינים בלילה תולה פוסטרים

אתה בן חמישים ושש היום, עובדה שלא ניכרת לא בדיבור שלך ובטח שלא באנרגיות שלך. איך זה?

"זה משהו ביולוגי מטומטם ומטורף, אבל העובדה היא שיש לי חמישים ושש שנה פחות לחיות... לא יודע איך זה. אני עולה במדרגות אותו דבר כמו בן שתים עשרה, אין לי פחות אוויר. בגלל ההוויה נשארתי כל כך צעיר בנפש. וזה גם גנים אני חושב. תראי את אמא שלי, היא בת שמונים וחמש, ואין לה אף שערת שיבה על הראש למטורפת הזאת. היא האמא הכי מתוקה בעולם, אין כזה דבר. היא הבת הראשונה בגודלה של הסופר יהודה בורלא".

על מה אתה חולם? מה היית הכי רוצה שיקרה לך?

"אוי, החלומות שלי נורא מציאותיים. אני רוצה להיות שווה ערך לאמנים אחרים שאני מכיר בארץ. כל האמנים שיוצאים להופעות ומסודרים. אפילו שהם לא אמנים גדולים, יש להם משרד שמטפל להם בהופעות, יש להם ואן שלוקח אותם להופעה, הנגנים שלהם מקבלים משכורת, יש מי שדוחף אותם, והם מוציאים אלבום ועוד אלבום ועוד אלבום והם לא צריכים לחפש עבודות ולתלות בלילה פוסטרים, ואלה חיים שנותנים להם יותר זמן ליצור. הם לא יהיו מיליונרים אבל יש להם את הזמן ליצור. ואני מכיר המון אמנים כאלה ששווים לי ברמת הכתיבה ושחיים את החיים האלה שלי עדיין אין. אני חולם להיות שווה ערך".

ממה אתה חי, מההשחזה?

"אני מתפרנס מהשחזת סכינים וחי ממוזיקה. למדתי השחזה באוסטרליה וכשחזרתי לארץ כתושב חוזר הרשו לי להביא את המקצוע משם והתחלתי ישר לעבוד. אני משחיז למקומות כמו יועזר בר יין, מנטה ריי, לה גוצ`ה, מלא מסעדות. אני משחיז לכל הצווארון הלבן ומסתבר שאני חי מזה. ולפעמים גם נחמד לקבל תמלוגים. בנורמליזציה הייתי רוצה שהסכינים יהיו השלמת הכנסה. נורא מעניין אותי לכתוב לאנשים אחרים, אבל אין לי מושג בצד העסקי. אין לי מנהל או יחצן, ועם ניהול נכון הייתי יכול לעשות הרבה דברים היום. יש לי גם חלום להשתתף בפיצ`ר כשחקן, להפיק איזה להקה, להיות מעורב ממש, ולהתפרנס ממוזיקה, מכל מה שקשור בזה. למצוא איזה מישהו שיפגיש אותי עם אנשים שצריכים אנשים כמוני. אבל תתני לזה קצת זמן, בקטע הזה אני אופטימי לגמרי. קורה לי משהו נורא נחמד ויש לי ממש סקרנות לראות לאן זה הולך, טפו טפו טפו".

איך באמת שומרים על האופטימיות והמוטיבציה בתוך כל הסיפור הזה? איך מנצחים את השיטה?

"אחד הסודות זה שאם את פסימית, תני לזה לקרות. אם את כועסת תכעסי, אם את עצובה, תהיי עצובה. אבל כשזה נגמר, חלאס, לעזוב. לא להיתלות על זה".

מה עם אהבה וילדים? יש?

"לא נהיה לי. אני לא יודע איך להסביר את זה. הכל פתוח, ואם מחר תיפול עליי איזה אהבה, תבורך. אבל זה לא נהיה. אין לי הסבר לדבר הזה. גם ילדים אין לי. לא כאלה שאני יודע עליהם לפחות".