מוזיקה - הזמר החשוב ביותר בעולם

לא החליפות, לא הברילנטין ולא המעריצות הם שהפכו את אלביס לזמר ששינה את פני הרוק העולמי. טל גורדון למדה בנעוריה שיעור שלא תשכח על אלביס ועכשיו היא מעבירה את זה הלאה

אוצר שחובה לחקור

"עם כל הכבוד לדיוויד בואי ולוולווט אנדרגראונד", אמר לי המנהל האישי החדש שלי כמה חודשים אחרי שהכרנו, ואני בת תשע עשרה וחצי הגאה מאוד במטען האלטרנטיבי שנשאה עימה, "יש שני מוצרי יסוד שאני חייב להכניס לתפריט המוזיקלי שלך ומהר, כדי שתביני מאיפה שואבים האמנים שאת מעריצה כל כך. הנה התקליטים של ז`אק ברל ואלביס פרסלי. תתחילי ללמוד". גם מהכבוד אליו - בכל זאת לא מזמן הכרנו והוא חתום על גילויים והצלחות רבות של אמנים שאת חלקם אני מעריכה מאוד - וגם בגלל העובדה שלא מזמן העביר לי את הסדנה על שם ג`ניס ג`ופלין, לא הראיתי לו עד כמה התמיהה אותי הבחירה שלו באלביס.

עם ברל לא הייתה לי בעיה. ברל היה מהאמנים שהדהוד גדולתם הגיע אליי גם בלי להכיר את פועלם. מתוך שני השירים של ברל שהכרתי עד אז, Ne Me Quittes Pas אמנם הרתיע אותי קצת בהשתפכות הרגשית שנראתה לי אז קיטשית, אבל קיומו של "הנמל באמסטרדם" רימז לי שיש פה אוצר שחובה לחקור. אבל אלביס? מבחינתי מדובר היה בשיא המיינסטרים לשמו. שום תחכום, שום אפלוליות, מוזיקה להמונים ותו לא.

מהתודעה שלי קפצו מיד האסוציאציות של תמונות העבר של אבא שלי עם תסרוקת אלביס, מנסה לחקות, די בהצלחה, את שרבוב השפתיים הנודע שלו, התמונות הידועות של מיליוני חקייני אלביס פאתטיים נפגשים ביום מותו בגרייסלנד, נשים מחומצנות ומרופטות שמאוהבות ב"מלך" ואינספור להיטים שהרקידו את מיטב שוחרי הפופ של העולם. מה לי ולנער הפוסטרים המלוקק הזה? אח, הטמטום, הטמטום.

"יופי", אמר לי כבוד המנהל. "הוכחת שאת נורא מתוחכמת, אז עכשיו, בשבילי, קחי בבקשה את השירים In The Ghetto ואת All Shoock Up, תלמדי אותם, ותגידי לי מתי את מוכנה להשמיע לי איך את שרה אותם"."תן לי יומיים", אמרתי בשחצנות. אח, הטמטום, הטמטום. מכון כושר הייתי צריכה כדי להצליח להתמודד עם הגמישות הקולית שנדרשת לAll Shoock Up, ועשר שנים נוספות של בגרות כדי להביא לגרון את הרגש ששיר כמו "גטו" מבקש.

"קול של חזן ו-feel של כושי, זה הסוד של אלביס וזאת הגדולה שלו. שלא נדבר על זה שמדובר בגבר הכי יפה בעולם", אמר המנהל, שכל זיקה בינו לבין אהבת גברים מופרכת עד תום. "תקשיבי באיזו קלות יוצא הקול שלו מהגרון, כמו חמאה. הוא לא שר את השיר, הוא בעצמו השיר". אלביס הוא הגבר היחיד שהופך את המנהל שלי למשורר. סליחה, הוא ותום ווייטס.

האיש שנתן כבוד למוזיקה השחורה

אני מתארת לעצמי שלא חסרו אז אנשים שקטלגו כמוני את אלביס במגירת הבנאלי לאור ההצלחה, המראה "והסרטים הבלתי נסבלים שלו" מוסיף המנהל ומקלל בפעם המיליון את קולונל פרקר, המפיק הידוע של אלביס, שמסחר אותו עד זרא. שלא לדבר על שנות הקריירה האחרונות שלו שבהן הפך לקריקטורה על עצמו כשהמשיך לעטות את בגדיו המפורסמים (והמוזרים קצת, יש להודות) על משמני הגוף שלא עמד בהאבסה הבלתי פוסקת של אוכל וסמים, כששר את שירי העבר שלו ללא אוויר, מזיע כקרנף עייף תחת אור הזרקורים, וכשלא הפסיק עם הג`סטות של כובש הלבבות היפהפה גם כשזה היה רק זיכרון חולף.

אבל שלושים שנה אחרי מותו, כשהאמת, כמו שאומרים, מנצחת, עובר המשקל מהחליפות, הברילנטין והחתיכות אל הקרדיט האמיתי שמגיע לאלביס, האיש ששינה את פני הרוק העולמי, הזמר שאחריו המוזיקה כבר לא נשמעה כפי שהייתה לפניו, האמן החדשני שהעז לעשות, ללבוש ולרקוד (נענוע האגן המפורסם ביותר בעולם) את כל מה שלא העזו לפניו, האמן הלבן שנתן את הכבוד למוזיקה השחורה כששר כמו שלמד מוותיקי הגוספל הרבה לפני שזה היה מקובל והביא אותה למרכז הבמה העולמית, הזמר החשוב ביותר בעולם, לא רק בגלל הקהל, אלא בגלל המוזיקאים המעריצים, מג`ון לנון ועד אנתוני והג`ונסונס.

בדיסקייה שלי יש כבר שישה מדפי אלביס. מאלביס בגוספל ועד שירי הרוק הגדולים. בימים אלה יצא אלבום אוסף כפול משיריו לציון שלושים שנה למותו. מקום טוב להתחיל ממנו.