מוזיקה - תחת איום הגדיעה

הרגעים המרגשים של השנה באולמות הקונצרטים (ויש לא מעט כאלה) מתגמדים נוכח האיום בסגירת שתי התזמורות הירושלמיות החשובות. יוסי שיפמן מסכם את השנה

חיסול מקורות הצליל

כל אירועי המוזיקה הקלאסית שהתקיימו טובים ומצוינים ככל שיהיו, מתגמדים נוכח הסיכוי שהחלטות ממשלה, תגרומנה לסגירתן של שתי התזמורות החשובות - התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור והקאמרטה הישראלית ירושלים. הצל הכבד שמטיל איום הסגירה על חיי המוזיקה, מלמד מחדש שכחברה עוד לא הגענו להכרה שיש מיזמים תרבותיים שאסור לפגוע בהם.

ברשימה זו אין טעם להיכנס למסורות תרבותיות שאנו מנסים ליישם בארץ, או למסורות שהמצאנו לעצמנו, דבר אחד חשוב שייאמר כאן בימי הסליחות, ערב סגירת החשבונות בינינו לבין היושב במרומים: שתי התזמורות מעניקות למדינה ולחברה מתנות שאינן נמדדות בכסף. תרבות היא הנכס החי של החברה ואמנות היא המתעדת את הישגיה. מי שיביא לגדיעתן, או לגדיעת כל גוף מוזיקלי חי, יביא לא רק לחיסול מקורות צליל איכותיים, מוסדות שממלאים כל אחד בתחומו תפקידים ללא מתחרים, כבר עשרות שנים, אלא גם לחינוך מחדש של הדורות הצעירים ברוח ההנחה האיומה שמוזיקה היא דבר בלתי ראוי.

האם לזה מתכוונים העומדים בראש המשטר?! האם אמנות, כל אמנות, צריכה להימדד בסרגלים של רווח והפסד או במושגים של איכות ותרומה לחברה? חשוב מאד שכבר בתחילת השנה יימצא הפתרון הארגוני, כי בזה בסך הכל מדובר – שייצב את מעמדן של שתי התזמורות ושהן תמשכנה לעשות את הטוב ביותר שהן יודעות ולצדן ימשיכו לפעול הגופים האחרים.

אופרות אנטי קופתיות

לצד הצללים העמוקים שמטיל איום הסגירה,המוזיקה ממשיכה לתת רגעים גדולים של חסד אמנותי וברשימה הקצרה אמנה מתוך מה ששמעתי בתריסר החדשים האחרונים כמה אירועים שראויים לציון מיוחד.

האופרה "ציפייה" של ארנולד שנברג שזכתה לביצוע חד-פעמי בפסטיבל המוזיקה הקאמרית הבינלאומי בירושלים לפני שנה, הראתה שגם יצירה של מלחין שהוא "אנטי קופתי" בעליל, יש לה מקום בישראל, וצריך לייצר עבורה קהל. הביצוע דרש הרכב של תזמורת של 29 נגנים, זמרת ומנצח. התזמורת שהוקמה לצורך הביצוע כללה 17 מוזיקאים ישראלים מעולים והיתר אורחים מארצות שונות. אין ספק שהזמרת אנג`לה דנוקה, הייתה מעולה וכי המנצח קרל-היינץ שטפנס ידע להפיק הרבה מן ההרכב. אבל מעבר לביצוע המצוין העובדה שכאשר אירוע מוזיקלי מסוים מתמתג בתודעת הקהל כאיכותי, אנחנו הקהל, הצרכנים, לא נבדוק כל אירוע ואירוע ונרכוש כרטיסים תוך כדי הסתמכות מוחלטת על טעמם של המנהלים האמנותיים, וזהו הישג של הפסטיבל.

הישג דומה רשמה לעצמה סדנת האופרה הבינלאומית שמילאה ללא קושי את האולם גם בהשמעת האופרה "ילדות אבודה" של ג`ניס היימר, מלחינה בלתי מוכרת בישראל הקהל מוכיח בגרות אמנותית מדי פעם. אני עדיין מחכה שהקהל הזה ימלא את השורות גם במופעים האיכותיים שמזַמן "המועדון למוזיקה קאמרית ישראלית" של הפסנתרנית מיכל טל והאחים הכנר ניתאי צרי והצ`לן הלל צרי.

האופרה הישראלית נתנה צ`אנס לפינטו ולפולק

העזה אחרת גילתה האופרה הישראלית שבחרה לפתוח את העונה בהפקת "ארמיד" של גלוק. לא חדש, ועם זאת רחוק מאד מן הזרם המרכזי של חובבי האופרה בישראל. ההפקה הופקדה בידיהם של צמד הכוריאוגרפים ענבל פינטו ואבשלום פולק והפכה לאירוע מקורי ומרתק. הקהל כאן כבר ייצג בבואה נאמנה יותר של המצב. מחלקת השיווק של האופרה נאלצה לדחוף יותר. מי שנכח בהפקה גילה עולם אופראי שונה, זמרים שבחלקם מוכרים לנו נראו ונשמעו אחרת, בתוך יצירה שהצד החזותי שלה היה קסום במובן הטוב ביותר של המילה. כאן גם התגלתה בבגרותה התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, שלמדה לדבר את שפתו של גלוק.

מהקצה השני ובאותו מוסד הפקת "אריאדנה בנקסוס" של ריכרד שטראוס מיקמה מחדש את ההובלה האיכותית שמכתיב מנהלה המוזיקלי של האופרה אשר פיש, בהקפדה על איכות מוזיקלית בתזמורת, ועל הבמה כן הזניקה את חן רייס למעמד של כוכבת אופראית שנמשיך לחכות לפגוש אותה על הבמה.

הפילהרמונית חוגגת שבעים

בתזמורת הפילהרמונית הישראלית ציינו השנה את יום הולדת השבעים ומתוך שלל האירועים, ייזכרו לזמן ממושך, הסימפוניה מס` 3 של יוסף ברדנשווילי, שהביאה סצנה צלילית רחבה של עולם יהודי אישי מאד, ובכללו גם סאונד "חזני" יהודי ממקורותיו הגיאורגיים של ברדנשווילי.

אות הביצוע המופלא של התזמורת מגיע למנצח האוּסֶטי (אוּסֶטיָה, מדינה קטנה מצפון לגיאורגיה לשעבר החלק מבריה"מ) ולרי גרגייב, לסימפוניה השמינית של שוסטקוביץ`, שחבל שלא הוקלטה. הכל "ישב", הכל צלצל כמו שצריך והרבה מעֵבֶר לזה ולאותו "מעֵבֶר" אנחנו מחכים תמיד. עוד באותו קונצרט היה ביצוע מעולה של יפים ברונפמן ליצירה יותר פופולרית, הקונצ`רטו השלישי של רחמנינוב.

רגעי השיא האחרים בחגיגות השבעים היו של ראדו לופו ודניאל ברנבוים. הקונצרט כולו (קונצ`רטו מס` 3 של בטהובן, קונצ`רטו לשני פסנתרנים של מוצרט וסימפוניה מס` 1 של ברהמס) היה מעולה, לשיאו הוא הגיע בקטע ההדרן שבו נגנו שני הפסנתרנים את הסונטה של מוצרט לשני פסנתרנים. שלמות מופלאה שבה מתמזגים קלילות המגע של לופו עם הצליל המלא וכאן גם המאופק של ברנבוים לכלל "נס" מוזיקלי שמחייה מחדש את החוויה המוזיקלית בשיאה.

בסיכום שנה, עלי להודות שעדיין לא נדבקתי בחיידק ה"דוּדַמֶליטיס". דודמל, המנצח הצעיר מוונצואלה, שרבים כבר מעניקים לו את התואר "היורש של מהטה" (למרות שהמינויים האחרונים שלו מרחיקים את האפשרות הזאת), עדיין מחפש את דרכו במקומות המורכבים, השקטים ביצירות התזמורתיות. הוא כאמור צעיר והניסיון והידע שירכוש, ישביחו גם את הפן הזה באישיותו המוזיקלית.

עוד חידוש מהפכני היה השנה על במת הפילהרמונית - הכרה באיכות הצמד "פרקדו" ששימשו גם סולנים עצמאיים בסדרת קונצרטים וגם סולנים ביצירה בניצוחו של זובין מהטה, ובכך פרצו דרך לכיוונים חדשים בשנים הבאות.

רגעים מרגשים נוספים

נקודות זוהר אחרות היו "כיתות האמן" שהעניקו לנו "לה ארפג`יאטה" ו"הקולות הנורדיים" בפסטיבל בלומנטל האחרון. הראשונים בחציית הקווים, איכות ללא פשרות כאשר מפגישים מוזיקה "קלאסית" עם מוזיקת עולם מאותה תקופה. ה"קליק" הנכון הופך גם מוזיקה בלתי מוכרת ללהבה שיודעת להבעיר אש באולמות.

מול החום התוסס של המופע הזה, ניצבה השלמות המדמימה של "הקולות הנורדיים" שהקפיאו את הזמן בהשתאות לנוכח יכולתם הבלתי מוגבלת לכאורה של שישה זמרים לעשות את הכל בקולם. פסנתרן נוסף שנתן כאן כיתת אמן מופלאה היה ניקולאי דמידנקו שניגן בפסטיבל המוזיקה הקאמרית באילת באיכות נדירה במופע שמשדר געגועים לאולמות מרכז הארץ.

רגעים מרגשים נוספים סיפק המפגש הראשון בין הקאמרטה הישראלית למנצח אשר פיש, מפגש שהגיע לשיאו בנגינת הסימפוניה מס` 49 של היידן, בפסטיבל החדש בכפר שמריהו; שירתה של הילה בג`יו ביצירתו של גיאה קנצ`לי "גלות" בביאנלה למוזיקה חדישה במוזיאון תל-אביב; "מדריגל" יצירתה החדשה של בטי אוליברו שנוגנה על ידי קשתני קשת אילון, בניצוחו של ליאור שמבדל שהתרחק מדי מבימותינו; חזרתם של הפסנתרן אוהד בן ארי לפעילות קאמרית מוצלחת על במות הארץ ושל הזמרת מיכל שמיר לביצוען של יצירות נדירות יותר על במתנו.

אחרונים בסקירה הם חברי אנסמבל "מיתר" שבמקביל לפעילת המועדון למוזיקה קאמרית במרכז בלומנטל, מביאים רוח צעירה וחדשה ליצירות ישראליות. זו הרוח שצריכה לדבוק במחליטנים של אגפי המשרד האוצר, במקום מחיקת הקיים, שימורו, עידודו וטיפוחו.