מוזיקה - האגדה העצובה של עולם האופרה

30 שנה למותה של מריה קאלאס זמרת האופרה שבאישיותה הייחודית, הפכה את האופרה לאמנות הגדולה של המאה

השמימית

סיבת מותה האמיתית לא התגלתה עד היום. לבדה בדירה בשדרות ז`ורז` מאנדל בפריז. בדירה שבה הסתגרה שלוש שנים קודם לכן. מעטים ביקרו אותה שם, רק הבודדים שלהם התירה להגיע. הייתה מקשיבה להקלטות קולה. היא מותירה אחריה משפט מסכם אחד: "בתחילה איבדתי את משקלי, אחר כך את קולי ולבסוף את אונסיס". עם תיאור חיים שכזה אין פלא שהיא נותרה אגדה, האגדה העצובה החשובה של עולם האופרה, אגדה של עולם האמנות של המאה העשרים.

בחייה זכתה לכינויים "לה דיווינה" (השמימית, המופלאה) תארים שלא זכו בהם זמר או זמרת כלשהם לפניה או אחריה. מפתיע שלא נכתבה אופרה על הדמות שממלאה באישיותה את הטרגדיה היוונית הגדולה של המאה העשרים, זמרת האופרה האחת והיחידה - מריה קאלאס, שמתה לפני שלושים שנה, ב-16 בספטמבר 1977.

היא נולדה בניו יורק לזוג מהגרים מסוכסכים ביניהם מיוון, ולהם בת אחת, זיכרון של בן שמת בילדותו, ולמעשה לידתה הייתה לידה לא רצויה . התינוקת הענקית, שמשקלה עלה על חמישה קילו, נשאה ארבעה שמות כי ההורים לא הסכימו ביניהם על שם אחד: אנה מריה צ`צ`יליה סופיה קאלוֹגֶרוֹפוּלוֹס. את שם המשפחה ההורים קצרו ל"קאלאס" לטובת הלקוחות האמריקנים של האבא הרוקח.

היא הייתה ילדה לא אהובה על הוריה. אמה לא רצתה להתבונן בתינוקת. אך עם התבגרה קולה של מריה הלך לפניה, בניו יורק שרה בבית. החלונות הפתוחים מושכים קהל. האם, שאהבה מוזיקה, הבינה שהילדה הגדולה ניחנה בנכס מוזיקלי. לאחר כמה שנים ההורים נפרדים ואימא קאלאס חוזרת לאתונה עם שתי בנותיה.
מריה מגיעה לקונסרבטוריון באתונה ונופלת לידיה של אלווירה דה הידַלגוֹ, כוכבת אופרה שעברה מהבמה להוראה. זו מחזיקה את הצעירה לידה, מגלה שמריה מסוגלת לשיר את על הקולות של כל הסטודנטים האחרים ששרו במשך היום ומחנכת את הצעירה במשטר נוקשה שעוד יועיל לה.

רפרטואר בלתי מוכר

נניח כאן לביוגרפיה המוכרת, למעט שני שמות חשובים - המנצח האיטלקי טוליו סראפין, מנצח אופרות החשוב באיטליה שלאחר מלחמת העולם השנייה וגו`בני בטיסטה מֶנֶגיני, תעשיין, אוהב אופרה המבוגר מקאלאס בעשרים שנה. השניים נישאים והוא נעשה לאמרגנה. מנגיני הופך את הברווזון המכוער לברבור. האישה הגבוהה והגדולה, משילה מעליה עשרות קילוגרמים ומריה החדשה היא כבר סיפור אחר. ועם זאת ההצלחה אינה באה בקלות.

שני הגברים מכתיבים לה את תחילת הדרך, בחירה ברפרטואר בלתי מוכר; יצירת דמות חדשה אחת ימים ספורים לאחר גילום דמות מורכבת אחרת. ואז מגיע רגע הכיבוש - "נורמה" של בליני, אופרה שהוזנחה הופכת לסמלה המסחרי. מכאן ואילך עד הסוף הקשה, קורות חייה הם סיפור ידוע עצוב ומוכר. היא עוזבת את מנגיני לטובתו של איל הספנות היווני אונאסיס, שבסופו של דבר מטביע את הברבור שטיפח מנגיני. הוא אינו זקוק לה כזמרת אופרה, הוא זקוק לה, כוכבת על, כדי לצחצח את דרכו לפסגת החברה, ואחרי שיצליח לכבוש את האלמנה הצעירה ג`קי קנדי, הוא ינטוש את קאלאס.

בתקופה הזאת מהמר על קאלאס שחדלה לשיר, הבמאי פרנקו זפירלי, שמגייס אותה להופעה ב"טוסקה" בקובנט גארדן. בזכותו נותר המסמך המצולם המתועד היחיד שבו נראית קאלאס על במה אופראית בהפקה מלאה (מערכה אחת בלבד נותרת מההפקה ההיא).

קאלאס מגייסת את ידידה משכבר הימים, הזמר ג`וזֶפֶּה די סטֶפַנוֹ, לסדרת הופעות אחרונה. הקהל מקהל בהערצה גם את קאלאס ללא הקול האגדי. היא מלמדת בכיתות אמן מועטות בניו יורק (12 שעות בלבד) וחומר זה הופך בסיס למחזה "מאסטר קלאס" שהוצג בהצלחה בכל העולם. אחר כך באה ההסתגרות והסוף המסתורי. זה החומר לאגדות או לאופרות שעוד תכתבנה.

ללא מתחרות

קאלאס אינה רק סיפור הצלחה של פעם. היא לבדה מהווה את נקודת המפנה של התרבות האופראית כולה במאה העשרים. על פאוורוטי כתבנו כאן לפני ימים לא רבים שקולו היפה והגדול הלך לפניו והוביל אותו למקומות שבהם לא שמעו על האמנות הזאת בעבר. קאלאס, באישיותה הייחודית, הפכה את האופרה לאמנות הגדולה של המאה. "היא פתחה לכולנו את הדלת" תאמר לימים הגדולה בזמרות האופרה הספרדיות מונסֶרָה קָבַּיֵיה.

יחד עם במאים כוויסקונטי וזפירלי החזירה קאלאס לאופרה את כוחה הדרמטי התיאטרוני. עוד לפני שהעולם ראה באופרה תיאטרון מושר ולא מוזיקה משוחקת, קאלאס עשתה זאת באישיותה. היא הסירה את האבק ואת הנפיחות של האמנות האופראית והחזירה לה את איכויותיה הדרמטיות הצרופות.

הזמרת שמנעד קולה אפשר לה באותה קלות להתמודד עם דמות סופרנית קלילה כמו ויולטה, גיבורת "לה טראוויאטה", גיבורות האופרות של וגנר בעלות הקול הענק, ובאותה עת לרדת למנעד הנמוך, למתחמי המצו-סופרן הדרוש כדי לשיר את "כרמן" נמנעה מלהציג את כרמן על הבמה, כי חששה שהופעתה כצוענייה יחפה על במה בשמלה קרועה, תפגע בדרמה הגדולה מסיבות אסתטיות ולכן נותרו הקלטות בלבד.

לצד האישים שליוו את הקריירה של קאלאס נזכיר לצד שני הבמאים הגדולים, והמנצחים קאראיאן וברנשטיין שניצחו עליה לאחר טוליו סרפין, גם את וולטר לֶגֶה, איש חברת ההקלטות EMI, ששכנע אותה להקליט מה שיותר. לא מעט בזכותו היא מותירה צוואה מוזיקלית עשירה והקלטות של אופרות כמו "מדיאה" של כרוביני, "לוצ`יה די למרמור" של דוניצטי, "נורמה" של בליני ועוד שבהן לא קמו לה מתחרות, גם היום שלושים שנה אחרי מותה.

אפשר לא לאהוב את קולה, אני מודה שכשהקשבתי לאופרות לפני שנים, העדפתי את יריבתה טֶבַּלדי, בעל קול הפעמונים הצלול. היה משהו מרתיע אולי בדרמה העצומה שהפיקה קאלאס מעצמה. אבל אין כל ספק שהיא הייתה ה"פרימה דונה אסולוטה" הגבירה הראשונה המוחלטת של האופרה במאה העשרים והעולם גם היום אינו מציע לה מתחרות על התואר הזה. מריה קאלאס תישאר האחת והיחידה.