ילדות ואהבה, שניים מהאלמנטים שהזינו את היצירה של דניאל סלומון בשני אלבומיו הראשונים, מזינים גם את שירי האלבום החדש שלו, "חיפה 87". גם טקסטואלית וגם מוזיקלית משלים האלבום הזה את התמונה שיצרו שני הראשונים, כשנדמה שבאלבום הזה הושלם התהליך של הפיכת סיפורי החיים שלו לטקסטים שעברו עיבוד של יוצר שיכול כבר להביט אחורה מהצד.
 
"האלבום הזה נכתב בכמה פרקי כתיבה שונים במהלך השנתיים וחצי האחרונות" מספר סלומון, "והוא משלב מבחינתי את ההתפתחות האישית שלי בשנתיים וחצי האלה. דווקא `חיפה 87` הוא שיר שנכתב לקראת סוף עבודת הכתיבה של האלבום והוא מבחינתי שיר געגועים והשלמה לילדות ולהתבגרות שלי בחיפה, כי היא משיקה בעצם להתבגרות העכשווית שלי, בתחילת השלושים לחיי. לקרוא לאלבום בשם `חיפה 87` היה נראה לי נכון כי יש משהו בשם הזה שהוא פשוט וצנוע וכנה ולא עושה עניין גדול מדי, דברים שאני חושב שחובקים חלק מהאישיות שלי".

השנה שבה התחלתי לכתוב ולהלחין
 
"חיפה 87 – אני תלמיד תיכון – הייתי מסתובב כאילו אין לי בית – הייתי מעשן המון – חולצה משובצת מלאת קרעים – העולם היה תמיד קפוא מקור – וכל הרחובות ריקים – לא היה אף פרח – כן כולם היו קוצים – היית צריך להיזהר כשאתה עובר – קרוב מדי לאנשים – מהם ידעתי רק כאב ואכזבות – תגידו איפה היציאה הכי קרובה מהשכונה הזאת?"("חיפה 87", מילים ולחן: דניאל סלומון)
 
"חיפה 87 זו השנה שבה הבנתי שמוזיקה תהיה דרך החיים שלי, השנה שבה התחלתי לכתוב ולהלחין. הייתי בערך בן 13, 14, ואיזו מורה למוזיקה פתחה לי את הצוהר של לכתוב ולהלחין ולא יכולתי יותר לעולם לסגור את הצוהר הזה. הוא רק הלך והתרחב, והלך ונפתח יותר ויותר למקומות אמנותיים שלא ידעתי שקיימים בי. בעצם אז מצאתי את דרך הביטוי שלי אל העולם החיצוני וכל ההתעסקות שלי במוזיקה עשתה לי פתאום איזה סוג של היגיון. נהייתי מסתם ילד מופנם לילד מופנם עם חלום".   
 
בשיר מתואר ילד עם עולם חברתי לא קל
 
"אני חושב שמעולם ועד היום לא הייתי בנאדם של קבוצה, של חבר`ה. גדלתי בבית מאוד גלותי, מאוד מזרח אירופאי ברמה הזאת, פולני, מעולם לא השתייכתי לגוף גדול יותר ממני, לקבוצה. ברמה הזאת, כשיש לך תכונה כזאת ואתה יוצק לתוכה גם מוזיקה והתעסקות במוזיקה, אתה מייצר נפש מאוד מסוגרת בשלב מאוד מוקדם. יש מערכת שלמה של דברים שפועלת בתוכך ופחות ופחות זקוקה לחוץ, אבל עם זאת, גם מאוד זקוקה לאישור מהחוץ. אני חושב שבין היתר, הצורך הזה שהלך וגדל לאישור מהחוץ, הוא זה שהביא אותי בשלב מאוד מוקדם לצורך בקהל, באנשים שיקשיבו למוזיקה שלי. אני באמת ובתמים מאמין באמונה שלמה שלמוזיקה אין זכות קיום ללא האוזן שמאזינה לה".

געגועים לצניעות
 
"שנים עוברות קדימה – כבר לא תלמיד תיכון – עדיין מסתובב כאילו אין לי בית – עדיין מעשן המון – את הבגדים זרקתי – החברים גם כן – ומה אני אגיד לך מותק – כבר לא מרגיש כל כך אשם"  ("חיפה 87")
 
גם אני מוצאת את עצמי לפעמים מספרת סיפורי זוועה על הילדות, וחיה, במקביל, בתחושה של געגוע לאותה תקופה. אני שואלת אותך, וגם את עצמי, איך זה שאנחנו גם מתגעגעים לשם? למה בעצם אנחנו מתגעגעים כל כך?
 
"אני חושב שהקונטרסט המאוד גדול של החיים שלנו הוא בזה שמצד אחד אנחנו מתבגרים ומחכימים, ועם השנים משהו בנו נהיה דווקא צעיר יותר ומבין יותר בסלחנות, ומקבל יותר את ההתבגרות ואת הילדות שלנו. באיזשהו אופן אנחנו כאילו רואים את ההתבגרות ואת הילדות שלנו דרך העיניים של המבוגרים שאנחנו נהיים.
 
"אני חושב שבמיוחד מי שמתעסק באמנות יודע שיש מרחק בין החלום שהוא חלם כנער, כילד, על ההתעסקות באמנות, לבין איך שהדבר עצמו נראה באמת במציאות הקצת יותר הישרדותית, בואי נקרא לה. ברמה הזאת
יש משהו מאוד נעים שגורם לי מאוד להתגעגע לימים שבהם מוזיקה הייתה אך ורק דרך הביטוי ודרך התקשורת ולא מקור לפרנסה משום סוג. ההישרדות היומיומית לא הייתה תלויה בה. היה משהו פשוט בתקשורת הבלתי אמצעית עם חברים, ולמען האמת אני לא חושב שנזקקתי ליותר מחבר אחד בכדי שזה ימלא את כל מאוויי הנפש. יש תמיד געגועים לפשטות הזאת, לצניעות הזאת, באיזשהו מקום אולי לחוסר האחריות".
 
אולי גם לאומץ שהיה לחלום אז את כל החלומות האלה?
 
"כן. למקום הזה שבו באמת החלום הוא רק חלום, הוא רק פוטנציאל, הוא לא נושק עדיין לשום מציאות חוץ מהמציאות כפי שאתה רואה אותה בעיני רוחך. אבל אני חייב לציין שאני לא מאמין שמישהו באמת רוצה לחזור לשם. זה רק סוג של קונטרסט שמתקיים בחיים שלנו, שמצד אחד אנחנו מחכימים ונהיים צעירים יותר, ומהצד השני אנחנו מתבגרים ומזדקנים. בוב דילן הגדיר את זה הכי יפה במשפט אחד, `הייתי כל כך זקן אז, אני כל כך הרבה יותר צעיר מזה היום`".

ובכל זאת, דווקא אחרי שכבר פגשתי אותך כמה פעמים, אני לא יכולה לא לשאול איך ההתנסות החברתית בילדות שלך השאירה אותך נעים כל כך לאנשים, ולא הפכה אותך לאדם נרגן?
 
"אני מגיל מאוד צעיר אדם מאוד מאוד רגיש. אני משתדל להיות רגיש לעצמי, זה הכי קשה תמיד, ואני בעיקר מאוד רגיש לסביבה שבה אני נמצא. מגיל צעיר הבנתי שהדרך היחידה להשיג את רגישותם של אנשים סביבי היא דרך להיות מאוד רגיש אליהם. זה לא תמיד מצליח, בעיקר לא בילדות ובהתבגרות. אתה הרבה פעמים פותח את הלב ואתה סופג לתוכו בוץ וזה עובר דרך כאבים איומים ועם השנים הכאבים האלה נהיים יותר ויותר פרופורציונליים ופחות דרמטיים, וברמה הזאת אני חושב שאתה למד על עצמך שבגלל הרגישות הגבוהה לבני אדם אחרים חשוב מאוד לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות בחיים האלה. הומור תמיד היה לי לנשק הקרוב ביותר מול אכזבות וכאבים, למרות שזה לא תמיד מתבטא דווקא ישירות במוזיקה".
 
עשית לי מחטף לשאלה הבאה... פעם עבדתי עם שרון מולדבי, ואחרי שהכרנו הוא אמר שהוא התפלא לגלות שאני בנאדם עם הומור, כי מקריאת הטקסטים שלי הוא לא ממש היה מזהה את התכונה הזאת אצלי. גם אצלך זה פחות קיים ביצירה. אתה לא רוצה שזה ייכנס או שזה פשוט עדיין לא קרה?
 
"אני חושב שזה דורש עוד התפתחות מצידי, להכיר את עצמי יותר, ובצורה טבעית זה ימצא את הדרך גם לתוך המוזיקה ולתוך הכתיבה. אתה צריך להכיר את עצמך מהרבה מאוד זוויות ובהרבה מאוד מצבים בכדי לדעת גם לכתוב מהם. אז כשאני אכיר את המצבים האלה אני אדע לשלוח משם גלויות".
 
אנחנו נמצאים במקצוע שמעמיד אותנו כל הזמן מול ביקורת מאוד פרונטלית. אצלי זה תמיד דורך בדיוק על היבלת של הילדה הדחויה, וגם אם יהיו ביקורות טובות, אני לוקחת איתי את הביקורת הרעה. איפה אתה עומד בסיטואציה הזאת?
 
"אני חייב לציין שמתחילת הדרך האמנותית שלי, בצד השני עומדות ביקורות לא נעימות, חלקן מעליבות ויורדות על מה שאני עושה. לצערי, רמת הכתיבה של ביקורות בארץ, נכון לשנים האחרונות, נושקת לפסים אישיים מאוד, שכל קשר בינן לבין המוזיקה שלי הוא לחלוטין הזוי. זאת אומרת, לפעמים יש איזו תחושה שמדובר באיזושהי אג`נדה אישית כלפיי.
 
"דברים מהסוג הזה הם מגוחכים, מפני שאין היכרות אישית ביני לבין מבקר כזה או אחר, ומעולם לא הייתה בידי האפשרות לפגוע בו או לעשות לו משהו בכדי שתהיה לו איזושהי אג`נדה אישית מולי. האג`נדות האישיות מהסוג הזה נובעות מתוך חוסר יכולת להתמודד רגשית עם המוזיקה שלי ועם ההצלחה שלי. צריך להבין שאין שום דבר ללמוד מרמת כתיבה כזאת ולכן ברגע שהדברים כתובים בחוסר כבוד, אני שם את עצמי במקום שבו אני עושה דבר אחד, אני הולך בדרך אחת, והביקורות עושות דבר אחר והולכות בדרך אחרת. מי מאיתנו שיישאר לנצח זה האלבומים שלי. מי שימצא את עצמו בפח של אותו ערב זה העיתון. חשוב לי להזכיר את זה לעצמי גם לפעמים אם אני שוכח. כי זה נכון, לפעמים הילד הדחוי ההוא מחיפה 87 עלול לשכוח שהשנה היא כבר לא 87 ושהדחייה מאז ומעולם הייתה אך ורק בראש שלו".
 
לאנשים שחיים פה מגיע הרבה יותר מהאנשים שמייצגים אותם"
 
"את לא תהי לי התיקון – אותו אני מחפש –את לא תהי לי השלווה – אותה אני לא מוצא –את לא תהי לי השמחה – הבאה והולכת – תישארי לי מדינה – של שכול ושל אשמה – את לא תהי לי החלום – אותו חלמתי אמש – את לא תהי לי המציאות – אותה אנ`לא רוצה – את לא תהי לי התקווה – ולא המנון לדגל – תישארי לי מדינה – של שכול ושל אשמה"("ארץ יפה", מילים ולחן דניאל סלומון)
 
ספר לי על "ארץ יפה". מה הוליד את השיר הזה?
 
"`ארץ יפה` נכתב בשבוע שבו פרצה מלחמת לבנון השנייה, יומיים אחרי חטיפת החיילים, כשפתאום היה ברור שאנחנו נכנסים לתוך לוחמה, ורחובות תל-אביב נצבעו בסטיקרים `אנחנו ננצח`, `ביחד ננצח`, ואני הרגשתי את המועקה הפנימית הנוראית הזאת, שאם יצאנו למלחמה הלא שכבר הפסדנו, וזו הייתה תחושת מועקה נורא כבדה של דיכאון כזה, מעין לופ אינסופי שאנחנו נכנסים אליו פעם אחר פעם. והימים היו בדיוק ימים של תחילת קיץ פעיל בהופעות מחו"ל ומבית והייתה תחושה שהנה אנחנו לאט לאט נהיים חלק מאירופה, ובהינף יד הדבר הזה נמחה מאיתנו. הייתה לי תחושה שנורא רציתי לירוק החוצה, שלאנשים שחיים במקום הזה שאנחנו חיים בו, באמת ובתמים מגיע הרבה יותר מהאנשים שמייצגים אותם".
 
התחלת עכשיו סיבוב הופעות
 
"הייתה לי התחלה מאוד מרגשת להתחיל את הסיבוב מחיפה, קיבלו את זה נהדר שם וזה היה לי לעונג צרוף. זה תמיד כיף לחזור לעיר שלך בתחושת ניצחון מסוימת. סוג של השלמה אולי".  
 

דניאל סלומון, "חיפה 87", הד ארצי
בכורה חגיגית של המופע תתקיים ביום שני, ה- 15 באוקטובר 2007 ב- 21:00 בצוותא תל-אביב. אורחים: יוני בלוך ודנה עדיני