אלבום סולו שני ליוסי בבליקי מפונץ’ (אחרי "אלבום המצעדים" מ-96`) - "הגברת עם היהלומים". מי שיחפש בו את בבליקי של "חייל אמריקאי במיטה", "אני מאוהב בבחורה מבת ים", או אפילו את "דנה ראתה עב"ם", האחרון של פונץ’, מוזמן לחפש במקום אחר.
ה"גברת" הוא אלבום שמדבר בקודים מוזיקליים שונים מאלה, ורחוקים, כמה משמח, מתו התקן הגלגלצי. וכמה רחוקים – ככה יפים. 11 שירים באלבום הזה, שכמו אומר, אני לא מנסה לכבוש את המצעדים, או לשגר להיטים, רק להציע את מה שיש לי להציע: נחמה, יופי, וחוויה שעם כל שמיעה רק מתחדדת, ומתחבבת על האוזן.
המוזיקה של פונץ’ ושל בבליקי תמיד הציעה חוויה תלת ממדית - את השמחה של העצובים, ואת הניצחון הפואטי של המפסידנים. האלבום החדש לוקח את האווירה הזאת צעד קדימה ומחדד את החוויה למיצוי מלא- פסנתרן ברים וצ`לן עצוב מבריחים אותי לסרט אירופאי, עם רגעים של קברט, שבבים של קלאסיקה וכמה קטעים אינסטרומנטליים.
גם סיפור הכתיבה של האלבום הזה קצת שונה. סיפור קצר שנכתב כסינופסיס לסרט שלא צולם מעולם שימש כהשראה לכתיבת השירים, וזה קרה לפני כעשרים שנה.
איך סיפור משפיע על אלבום שלם, ולמה עברו עשרים שנה עד שהוא יצא?
"מדובר בסיפור קצר שכתב אחד מחברי הנפש שלי דוד דנציגר, בפסח לפני עשרים שנה. היינו כמה חברים, ובשיחות האלה של `מה נעשה כשנשתחרר מהצבא` ידענו שאני אעשה אלבומים, שעוזי (עוזי וייל, חברו הסופר) יכתוב ספרים ושדוד יעשה קולנוע. הוא כל הזמן זרק לי תסריטים לסרט הגדול שנעשה אחרי הצבא, ואחד מהם היה הסינופסיס לסרט בשם "אישה של יהלומים".
הסיפור עסק ביופי פיזי וברצון האבוד של היופי להישאר עוד קצת. נקודת המבט שלו הייתה מצד אחד מאד מחודדת לגבי כמה זה פאתטי, ומצד שני מלאה באמפטיה כלפי הצורך הזה. כשקראתי אותו הוא מאד נגע בי, בעיקר בגלל שהוא נעדר מוסר השכל. יש בו רק את החוויה. זה משך אותי מאוד. התפקיד שלי היה לכתוב איזשהוא פסקול שילווה את סרט הקולנוע הענק שידענו בוודאות שנעשה. יצאתי לרגילה, כתבתי אסופה של שירים וקטעים בהשפעת הסיפור, וכשקמתי ביום חמישי, בסיום הרגילה, מהפסנתר בסלון של ההורים, וישבנו לשמוע את הקסטה עם חברים, מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מסתכל מהצד ומרגיש שיש בי מוזיקה. שאני מאמין לעצמי, שיש לי מה להגיד. ואז הרגשתי שעדיף לי להיות מוזיקאי ולא לצאת לאיזה טיול גדול של אחרי הצבא או משהו כזה. כמובן שהחומר השתנה בעשרים השנה האחרונות, אבל הבסיס כולו משם".
ומה קרה עם הסרט?
"שנה אחרי השחרור באה הנפילה הגדולה. אתה בטוח שתגיע לתל-אביב והכל יהיה מדהים, ואז אתה מגלה שאין לך מושג מה לעשות עם עצמך. ודוד, שהוא טיפוס של קאובוי גיבור, במשך שנה וחצי, במקום לעשות סרט, הספיק ללכת מכות עם כל אדם שלישי בעיר, מעשית ווירטואלית, ולכתוב ספר שירים שאף אחד לא הוציא. אז הוא קח את אשתו ועזב למלבורן, ושם הוא חי עד היום. יש לו חברה שמגייסת הון לכריית זהב באתרים באוסטרליה".
איך הוא הגיב לדיסק הזה?
"הוא עדיין מגיב..."
חמש שנים לקח לבבליקי לעשות את האלבום הזה, שנעשה לבד, בלי גב של חברת תקליטים ובתקציב זעום למדי (וככה נעשים, אגב, התקליטים הישראליים הכי טובים בזמן האחרון). במהלך השנים האלה פונץ’ חזרה לעבוד ביחד, כמה שנים אחרי שהתפרקה. הלהקה הוציאה ב-2002 את האלבום "דנה ראתה עב"ם" ותכננה לחזור גם לכמה הופעות.
מה קורה עכשיו עם פונץ’?
" אנחנו מופיעים כבר שנה וחצי, ומהון להון אנחנו בדרך לאלבום הבא וחצי ממנו כבר מוקלט. להקות זה עניין של משיכה ודחייה. מצד אחד כל אחד רוצה להתבטא סולו, מצד שני זה לעשות מוזיקה עם החברים הכי טובים שלך. היום אני מבין שאפשר גם וגם. את `דנה` עשינו עוד בהרכב הקודם. אחרי חודשיים-שלושה שלום (גד) החליט שזהו, ושלומי (רוזנבלום) לא עמד בעומס. בשנה האחרונה אנחנו בהרכב אחר שכולל את דנה דקר ששרה, בועז כהן בקלידים, אלי שאולי בגיטרה, שימי בן לולו המתופף וגיל פדידה הבסיסט. אני מת על ההרכב החדש".
.
ומה עם הופעות עם השירים של האלבום שלך?
"עדיין לא ברור לי איך להרים מופע של `הגברת`. זה לא אלבום רוקנ`רול, אז אני צריך לחשוב איך עושים את זה מוזיקלית על הבמה. אין לי ספק שתהיה הופעה. בינתיים, בהופעות של פונץ’, אני עושה לפעמים משהו מהאלבום הזה".
אחרי שנים של `יוסי`, אתה חתום על האלבום הזה כ `יוסף` בבליקי. מה זה אומר היוסף הזה?
"זה קטע לא לגמרי מוסבר. שמתי לב שבשנים האחרונות כשאני מסתובב ברחוב ומתחיל להתווכח עם עצמי, אני קורא לעצמי יוסף. כשגם הגרפיקאית של התקליט באה ואמרה לי שזה צריך להיות `יוסף` ולא יוסי, אמרתי לעצמי וואלה, בוא ננסה את השם הזה. אני חושב שלשמות יש קארמה. אז אמרתי `בוא נראה איך היוסף בבליקי הזה מתנהג. עכשיו שהוא יעלה על המגרש, ונראה בעוד חצי שנה מה הוא עשה...`".
כשמישהו שר, קל נורא לשמוע מי הוא באמת- עד כמה הוא כנה או שקרן, רגשן או חסר לב, צבוע או אמיתי. כשבבליקי שר שומעים בקלות שהוא פשוט בנאדם נורא טוב, ושהוא אחד שתמיד אומר את האמת. הקול המוכר שלו, אלוהים יודע איך, מצליח לשלב בין משהו ילדותי ומתמסר למשהו מרוסק, מזכיר לי שאני עדיין כאן, בתל-אביב המתחילה להתחמם של אמצע מאי, ומתענגת.
האתר של פונץ`
טל גורדון
11/05/2004
:תאריך יצירה
|