תפילת הקשתנים

פתיחת הקונצרט בנגינת "אביב בהרי האפלצ`ים" של אהרן קופלנד, בישרה על תחילתה של עוד עונה מוצלחת של "סולני תל-אביב". חריפות הצליל של אנסמבל הסולנים המצומצם, אתגרה את ההקשבה באולם. נוסח מצומצם זה - קופלנד ערך ליצירה נוסח סימפוני כעבור שני עשורים - מזכיר לא במעט את שפתם המוזיקלית של קורט וייל ושל פרוקופייב. המעברים מפרק לפרק ביצירה שנכתבה להזמנתה של הכוריאוגרפית מרתה גרהם, הבהיקו והובילו אל השיא, השיר "מתנות פשוטות" (שיר שהיה לקופלנד מקור לא אכזב ליצירות נוספות) שזכה כאן בביצוע מוקפד, בעיקר בשינויים הרתמיים.
 
לביצוע מוצלח זכתה גם יצירתו של אנדרה היידו "תרועת מלך". אורית אורבך הפליאה לנגן בקלרנית ובקלרנית-בס, כשהיא נעה בקלילות מרשימה מתפקיד שליח הציבור העובר לפני הקהל (התזמורת) בבית הכנסת , החזן, בעל התוקע בצליל השופר ועד לתפקיד הכליזמר, שאותו ממלאת אורבך גם בהרכבים מוזיקליים אחרים שבהם היא מככבת. אורבך לא היתה צריכה לגייר את הקלרנית ביצירה של היידוּ, אבל היא היטיבה להפיק את הרוח היהודית על כל גווניה משני כלי הנשיפה. סולני תל-אביב השלימו היטב את התמונה הצלילים של הקהל המתבונן - בתפילת היחיד בסוף היצירה, המקשיב - כשהקשתנים היכו במיתרי כליהם בקשתות הפוכות, המתפלל  - במלמול חרישי והשותף בשמחות. אני מוכן להסתכן בהכללה גורפת ולומר שאנסמבל הסולנים חש "יותר" או אפילו "הכי" בבית ביצירה הישראלית.
 
דווקא בשתי היצירות הקלאסיות-   הקונצ`רטו מס` 17 ק` 453 והסימפוניה מס` 5 של שוברט נשמע אנסמבל הסולנים לא כמי שמלאו לו שש שנים מיום היווסדו, אלא שש כפול שלוש לפחות. כניסות לא מדויקות בפתיחות היצירות, התנהלות כבדה שיאה למי שמתקשים בהליכה, והדגשת הפורטיסימו (הקטעים המנוגנים בעוצמה), שבאה על חשבון דקויות. אני מניח שלא במקרה נבחרו שתי היצירות, שתיהן רוויות אופטימיות ושירתיות להשמעה בקונצרט פתיחת העונה.
 
הקונצ`רטו של מוצרט חושף במידה רבה את אהבתו ואת קרבתו לאמנת האפרה. בפרק הסיום צץ אפילו קטע "ציפורי" באופיו שאליו מצטרף הסיפור על מוצרט ששמע זרזיר בכלוב המצייץ מנגינה דומה לזו של הפרק השלישי. הוא קנה את הציפור רשם את המנגינה שהשמיע הזרזיר והיא שולבה בקונצ`רטו עם ההערה "זה היה יפה!". כשהזרזיר נפח את נשמתו, קבר אותו מוצרט והקים לו מצבה קטנה. אותו ציוץ מזכיר את לחניו של פפגנו, צייד הצפרים ב"חליל הקסם",  שעוד יחוברו על ידו כעבור שנים.  הפסנתרנית הצעירה יעל קרת (21) שגילתה לקהל יכולות מופלאות בעבר, הפגינה שליטה טכנית מדהימה, אלא שזו לא הייתה מלווה באותה קלילות, שנעדרה מן הנגינה אמש. קלילות שהצליחה לחמוק מנגינת חברי האנסמבל.     
 
איכויות זמרתיות מאפיינות גם את הסימפוניה מס` 5 של שוברט. היצירה כולה היא ביטוי לרוח הנינוחות הווינאית,  זו הידועה בשמה  gemutlichkeit (הבלתי ניתן לתרגום)  כשהיא טובלת בטוב לב ובקלילות. הסימפוניה כולה היא הצדעה של שוברט לשני קודמיו הגדולים היידן ומוצרט. יש בסימפוניה מחוות ברורות לסימפוניות מס` 25 ומס` 40 של מוצרט. בחשיבה הזמרתית ניתן בייחוד לחוש בפרק השני. שם יוצר שוברט הפסקות שבהן נגני כלי הנשיפה "לוקחים אוויר" מָשָל היו זמרים על הבמה. פרקי הנגינה של קבוצת כלי הנשיפה מעץ ניסו לשמר את הרוח ה"אוורירית" אבל מאמציהם בטלו בשישים כאשר ברק טל בחר לוותר על הקלילות החיננית הזאת ולאחר כניסה מהוססת בפרק הראשון, הדגשים הושמו על מהירות ועל עוצמה, מין רומנטיות מאוחרת שנכפתה על יצירה ששוברט כתב לבני משפחתו חובבי המוזיקה ונגנים אורחים שניגנו אותה להנאתם.  
 
סולני תל-אביב בקונצרט לזכרה של אסתר בלשה. מנצח: ברק טל. סולניות: יעל קרת - פסנתר, אורית אורבך- קלרנית,מוזיאון תל-אביב.