"המוזיקה הישראלית נתפסת כעונש"
 
"את השם `המועדון הקאמרי למוזיקה ישראלית` המציאה אביגיל ארנהיים, מנהלת הקונצרטים במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב.", מספרת הפסנתרנית מיכל טל, אחד הקודקודים במשולש שמרכיב את צוות המועדון. השניים האחרים הם האחרים התאומים הכנר ניתאי צרי והצ`לן הלל צרי. "שלושתנו ניגַנו ב`קבוצת מוסיקה נובה` ורצינו לצאת לעצמאות ולהכין יצירות לבד ללא מנצח. הקמנו את המסגרת הזאת,  אנחנו פועלים כבר חמש שנים, אבל אנחנו לא עמותה, או התאגדות, אלא מיזם שחי משנה לשנה. בתנאים המוכרים בישראל, אנחנו כבר לא יכולים לקבל תמיכה מהמדינה כי לא התמסדנו, ולכן אנחנו משתמשים במרכז פליציה בלומנטל כמי שמסוגל לקבל עבורנו הקצבות".
 
מי מתקצב אתכם?
 
המקורות המקובלים, הממשלה, עיריית תל-אביב יפו, קרן יהושע רבינוביץ` שבעזרתה אנחנו מזמינים יצירות חדשות ויש גם תרומות ממקורות פרטיים. אנחנו מסתדרים עם תקציב מצומצם ביותר שמספיק לשלוש תכניות חדשות בשנה. לא יותר".
 
היכן אתם מופיעים?
 
"בשלושה מקומות בתל-אביב ב`תיבה` ביפו, במרכז פליציה בלומנטל ובאקדמיה למוזיקה. עד לפני שנה הופענו גם בירושלים, אבל התקציב שלהם לקונצרטים שלנו קוצץ".
 
למה דווקא מוזיקה ישראלית?
 
"במועדון אנחנו מנגנים רק מוזיקה ישראלית, אבל אנחנו מנגנים גם רפרטואר שונה ומקובל במסגרות אחרות. כולנו חשנו שהמוזיקה הישראלית נתפסת, לפחות לגבי תלמידי המוזיקה בישראל, כסוג של עונש. אם נתבונן בתכנית הלימודים של הילדים עד גיל 18 הם למעשה יכולים לגדול לבלי להכיר כלל את המוזיקה שחוברה או שמחוברת בישראל. הצעירים, לא יודעים אם היא מוזיקה יפה, או מכוערת, כי הם לא נתקלים בה. למה הם לא נתקלים בה?  כי המורים לא מלמדים אותה ופתאום בגיל 18 בערך הם חייבים לנגן יצירה ישראלית במבחני הבגרות, או בבחינות לקבלת מלגות שרת בקרן התרבות אמריקה-ישראל.
 
"יש לי עכשיו תלמיד בן 7 שרוצה לנגן יצירות שאת שמן ואת שמות מחבריהן הוא יכול לקרוא, שמות בעברית והוא רוצה גם להכיר את האנשים שכתבו את היצירות, היכרות אישית. הוא מתלהב מיצירות של רבקה אלקושי, למשל. ילדים שמתחילים לנגן אינם יודעים עדיין שמוזיקה חדישה, ישראלית או אחרת, היא מוזיקה `לא יפה`. הם מנגנים ומתייחסים ליצירה חדישה כמו לבטהובן או למוצרט. יתרה מזאת, הרבה פעמים נתקלתי בתופעה שכאשר פסנתרנים צעירים מנגנים מוזיקה ישראלית הם מיטיבים לנגן אותה ממוזיקות אחרות. הסיבה די ברורה. כיוון שאין כאן מסורת וגם המורה בדרך כלל לא יודע הרבה על המוזיקה הזאת, התלמידים מרגישים חופשיים הרבה יותר בנגינה והתוצאות מרשימות.
 
"אני בעצמי לא הגעתי לנגינת יצירה ישראלית עד גיל 18. כשהייתי בי"ב הייתה שביתת מורים של חודשיים ולנו תלמידי מוזיקה זה היה מצוין, יכולנו להתאמן ולנגן. למוזיקאים צעירים שביתת מורים בבית-הספר יכולה להיות דווקא מתנה. במועדון אנחנו מארחים בכל פעם נגן צעיר שמצטרף אלינו. העובדה שמאז שהתחלנו לפעול, לפני חמש שנים, אנחנו מארחים צעירים, היא דבר חשוב מאוד. שלושתינו מורים ב`תלמה ילין`,  בקונסרבטוריונים, באקדמיה. התלמידים שמשתתפים, חווים יחד איתנו את הנגינה של יצירות ישראליות, לא צריך לדבר אפילו על דוגמה. העבודה המשותפת מן החזרות הראשונות עד למופע, עושה את הכל. בקונצרט הקרוב הצעיר יהיה הכנר הצעיר דיוויד סטרונגין. הוא תלמיד מצטיין  של מילה פלדמן והוא ינגן איתי שתי יצירות -  `הורה` ו`ריקוד חתונה` של מרק לברי".           
 
יש דגש על יצירות חדשות?
 
"דווקא לא. אנחנו מזמינים יצירה אחת בכל שנה ולרוב מנגנים רפרטואר קיים. בקונצרט הקרוב ננגן סונטה לכינור ולפסנתר של יוסף טל שחוברה בשנת 1952. אני אפילו לא יודעת להגיד לך כמה פעמים ניגנו אותה בישראל מאז שהיא חוברה. אולי בחו"ל, שם הרבו לנגן את יצירות טל. ננגן גם יצירה של חיים אלכסנדר, שחוברה לפני חמש שנים . אלכסנדר, שהוא היום בן 92 יתקשה להגיע לשמוע את הקונצרט. יהיו גם שתי יצירות של מלחינים צעירים יותר בטי אוליוורו וינעם ליף. כלומר, הקו שלנו הוא להשמיע את הקיים שבכורח הנסיבות בחלקו כמעט ואינו מנוגן".
 
מה קורה ליצירות אחרי ההשמעה, הן שבות למדפים הנעלמים?
 
"אנחנו מקליטים כל קונצרט ואפשר לשוב ולשמוע אותו. פעמיים בשנה אנחנו מתארחים בתכנית הרדיו של זמירה לוצקי ב"קול המוזיקה" ואז היצירות מושמעות ומדברים עליהן".

"כל יצירה היא הרפתקה"
  
 
האם המלחינים באים לחזרות על היצרות שלהם, משתתפים?
 
"בדרך כלל כן. וזו תופעה נהדרת. המחבר יכול להוסיף הרבה על התווים ובעיקר על מה שיש מאחורי התווים, בין השורות. יש מלחינים שיושבים ומקשיבים וממעטים להעיר. אחרים, כמו בטי אוליוורו, מעירים הערות מצוינות, האינטראקציה בינינו לבין המחברים היא תהליך חשוב ובעיקר תהליך מפרֶה".
 
כמה חזרות אתם מקדישים לכל יצירה?
 
"מספר החזרות נובע ממורכבות היצירה, אבל בממוצע חמש חזרות לכל יצירה. לפעמים יצירות מורכבות, בייחוד כשמודבר במקצבים מורכבים, שדורשים מאיתנו עוד ועוד זמן, עד שאנחנו וכמובן גם המלחין, מרוצים. צריך לזכור שבסוג כזה של מוזיקה האחריות שלנו היא גדולה ביותר. בתזמורת יש מנצח הוא אחראי לתפיסת היצירה, למרכיביה השונים. הנגן בתזמורת מבריק בנגינה בצוותא וגם בנגינה סולנית. אנחנו כאן לבד, עצמאיים בכל המשמעויות. הרצון להתמודד לבד, הביא אותנו לנגינה המשותפת וככל שהיצירה מורכבת, הדרישות מעצמנו גדלות. כאן כמובן אנחנו משתפים כשווה בין שווים את התלמיד שמצטרף אלינו והוא שותף לאחריות ודרכה מייצר את היחס למוזיקה שנכתבה כאן בישראל. מה שקורה בחזרות לעתים הוא תהליך של פתרון תשבצי הגיון או פיצוח אגוזים קשים. כשאנחנו מרגישים שהצלחנו יש צחוק ואווירה מצוינת. בעיקר תחושה שהיה שווה לעבוד".
 
קורה גם שהימרתם על יצירה שהתגלתה כפחות מוצלחת ממה שחשבתם מלכתחילה?
 
"לעתים רחוקות, אבל זה קורה. אז אנחנו מסתפקים בתחושה שנתנו את הביצוע הטוב ביותר ליצירה שהיא לא כל כך טובה".
      
איך אתם בונים תכנית?
 
"הניסיון שצברנו מראה שעיקרון הגיוון הוא החשוב ביותר. לא מוצלח לנגן קונצרט שהוא כולו יצירות מורכבות באופיין. גיוון סגנוני מאוד חשוב, סדר היצירות גם הוא קריטי. להחלטות האלה יש גם קשר לסוג ההקשבה של הקהל. בסך הכל אנחנו מאוד אוהבים לנגן יחד, יש בנגינה המשותפת שלנו משהו משחרר ולנו יחד כניסה לכל יצירה היא הרפתקה. פותחים דלת ולא יודעים מה יקרה אחר כך, מה יהיה. כשזה מצליח בסוף אתה חש  - כמו בסיומה של הרפתקה מוצלחת, גם לשותפים – שהיה שווה! ואם היה שווה לנו המוזיקאים היה שווה גם לקהל".