ואפצח בוידוי: שאנטי, על כל נגזרותיו, רק מעצבן אותי, ונראה לי לרוב מאולץ ומאוס. כל דבר שיש בו רמזים להודו מבריח אותי לצד השני של העיר, ומסרים של "פתיחת לבבות" נשמעים לי ילדותיים ופשטניים, ונראים לי בדרך כלל, ובצדק לדעתי, כעוד מניפולציה שיווקית שמטרתה למכור לי מוצר במסווה של מתנה רוחנית.
כשיצא האלבום הראשון של שוטי הנבואה, לפני כארבע שנים, שמעתי בקושי שני שירים ברדיו, ומיהרתי לקטלג אותם כעוד להקת שנטיפי לבושת גלבייה לבנה שתגרום לשערותיי לסמור ולהסתלסל מעצבים.
מצוידת בכל הסיבות לא לאהוב אותם, שמתי את האוזניות של הדיסקמן באוזניים, עם האלבום החדש של השוטים "מחפשים את דורות", והדבר האחרון שחשבתי שיקרה לי קרה: תוך שלושה שירים התאהבתי. אפילו ציוצי הציפורים המחולקים חופשי באלבום הזה כבר לא הצליחו לעצבן אותי.
ולא סתם. יש סיבות. קודם כל, זה עשוי ונשמע כל כך טוב, שממש קשה לא ליהנות. מזמן לא נתקלתי ברמה כזו של שירה, הפקה מוזיקלית, מחשבה ועשייה באלבום ישראלי. רמה קונה אותי, כי אי אפשר לרמות בזה - או שיש לך את זה או שאין לך.
מבחינה מוזיקלית השוטים מערבבים הכל, מהודי ועד רוק, מאקוסטי לאפריקאי, מפאנקי ועד נגיעות אלקטרוניות (מועטות), וטוענים ליצירת הישראליות האמיתית. בהתחשב בעובדה שישראל היא אוסף של מהגרים, יש משהו בקביעה הזאת.
ונכון, כל המסרים האלה של אמונה וטוהר, אהבה על העולם, אחוות האדם והתמזגות עם הטבע, שהמכניזם הציני שלי כבר לא בנוי להתמודד אתם, נמצאים שם. אבל כשרואי לוי (אחד מתוך שלושת הסולנים בלהקה) שר שיר כמו "אמונה", שכל בית שלו מסתיים במילים כמו כוונה או אמונה, בקול הצנוע והכל כך לא מתלהם הזה שלו, ועם המבטא המוזר שלו, נשבעת לכם, אני פשוט מאמינה לו. ומהרגע שאני מאמינה לו, נפתחות לי האוזניים, ואני מוכנה להתמסר לשירים שלוקחים אותי למסע אחרי דורות, האתון של שוטי הנבואה, שיצאו לחפש אתון ומצאו חמור בשם אל עמר.
לפני כמה שבועות נפגשתי אתם כדי לשמוע מהם על המסע הזה, שהוא בעצם סיפור האלבום החדש שלהם, "מחפשים את דורות".
הם סיפרו לי על השיחות שיש להם עם החמור אל עמר והאתון דורות, שיחות שבהן הם מצמידים ראש לחמור ומקבלים ממנו מסרים, ויוצאים בעקבות המסרים האלה למסע שלוקח אותם לצומת שמפנה לשני איזורים: קלי קלות, או דרך הישר. קלי קלות זה המקום שאתה מגיע אליו בכל פעם שאתה בוחר לעשות משהו רע, לדפוק איזה קומבינה ולא לבחור בדרך הישר.
ואני, עם כל הציניות שלי, במקום לעצור בנקודה הזו, ולשאול אותם מאיפה הם השיגו את החומר שלהם (כי גם אני רוצה כזה) כמו שהייתי בטוח עושה אם מישהו אחר היה מספר לי דברים כאלה, התחשק לי פשוט לקום ולחבק אותם כי הם כל כך מתוקים, ויודעים לספר סיפורים כאלה יפים ומלאים דמיון ועושר, ומצליחים לקחת אפילו אותי למסע הזה שלהם.
שלושה סולנים, כאמור, בלהקה, לוי, גלעד (שמתעקש לבטל את קיומו של שם משפחתו משום מה) ואברהם טל , וחישוב פשוט מראה שזה שני אגואים יותר מדי על להקה אחת. עם כל המסרים על אהבה ושלום, השוטים הם הראשונים להודות שלא קל לתפקד ככה. הם מספרים בכנות כובשת על הריבים והויכוחים שהאגואים האלה יוצרים, בנושאים כמו מי ישיר מה, או איזה שיר יוציאו לרדיו.
את הקולות באלבום, שימו לב, עושים קוקי התרנגול, שיבי הקופיף, יוחנן לוי השחף, הציפורים מראש הברוש וחיות נוספות מחוות השטות. דווקא לחמור המלבב הנוער בתחילת ובסיום השיר "ידיעה" לא נתנו קרדיט... אבל אולי "דורות", האתון שעל שמה נקרא האלבום אחראית על הנעירות, ככה שאין לה סיבה אמיתית להתלונן.
למרות שיש פה ושם רצועות שאני מעבירה כבר קדימה, מול השילוב המנצח של רמה, תמימות אמיתית, כשרון וכנות – גם אני לא יכולה לעמוד. ועכשיו, בכל פעם שאני שומעת את אחד השירים שלהם ברדיו, וזה קורה הרבה, עולה לי על הפרצוף החיוך הטפשי הזה שיש כשמאוהבים, ואם גם אתם חושקים בחיוך הזה, כדאי לכם לרכוש את החדש של שוטי הנבואה.
טל גורדון
עידן רינג היה בהופעת השוטים בהאנגר 11
גלעד ויטל בריאיון למיכל בן דוד
אתר המעריצים של שוטי הנבואה
19/05/2004
:תאריך יצירה
|