נשים בלי יכולת בחירה
"גם כשחקנית זה משפיל", אומרת השחקנית שנטל כהן, שמשחקת בהצגה המערב הפרוע את דמותה של נטלי-אלכסנדרה, צעירה בת 17 המועסקת בזנות בישראל. בניגוד לדעה הרווחת בקרב הציבור הישראלי, כי המועסקות במקצוע עוסקות בו מבחירה, כהן מביאה תמונה שונה לחלוטין: "היה לי קשה מאוד לשחק בהצגה הזו, לדמות הזו, ששונה ממני מאוד, לא היה מקום למרוד. בראש שלי, בתור ישראלית, יש לי את הבחירה ולדמות הזאת אין. יכולת הבחירה שלה לא קיימת בכלל. אין אופציות. זה מצב טרגי".
ההצגה מתארת את מציאות חייהן של נערות העובדות כזונות בישראל, מהרגע שבו הן גונבות את הגבול בשארם א-שייח ועד לשלב שבו הן מתלבטות אם להעמיד את הסרסורים שלהן לדין במקלט לנשים נסחרות. ההצגה התחילה כפרויקט שנה ב` של מסלול משחק בסמינר הקיבוצים בהנחייתם של סיני פתר כבמאי ושל עלמה גניהר כמחזאית, ועולה כעת בגרסה מקוצרת בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, עם קאסט שמשלב גם שחקנים מהתיאטרון.
במהלך הלימודים ערכו השחקנים והמנחים תהליך מחקר מקיף בו עבדו חברי הקבוצה, כשהבסיס היה ספרה של אילנה המרמן, "במחוזות זרים", המסופר כעדות אישית של המחברת, בעקבות תחקיר שבמסגרתו התחקתה אחר נשים העובדות בארץ בזנות, כבר מעת שהותן במולדובה ואוקראינה. לפני גיבוש המחזה נעשו אימפרוביזציות של התלמידים ועבודת דיקציה ובניית זהות מעמיקה שנוכחת על הבמה באופן מושלם. את התהליך שליוותה השחקנית נדיה קוצ`ר והתוצאה היא שכל השחקניות, ישראליות וותיקות, מגלמות דמויות רוסיות בצורה מושלמת. עצם הגילוי שאינן דוברות רוסית עורר בי השתאות.
משלמות בנשמה
"המנטאליות שלהן מאוד שונה משלנו", אומרת כהן, "משהו יותר מאופק. עבדתי על דמות סגורה ושונה ממני. ילדה בת 17 שהמצוקה הכלכלית, שנבעה מפיטורין של אבא שלה, הובילה לכך שהוא מכר אותה לעבודה בזנות. ממציאות של ילדה שהייתה רגילה לרקוד ולשיר ואפילו הייתה מתנשאת, היא נקלעה למציאות קשה. זו דמות שונה מהקלישאה של זונה".
"הייתי רוצה שהקהל יראה מה יש מאחורי הקלעים", אומרת כהן, "עם הזמן הדמויות הופכות להיות יותר אמיתיות וזה מאוד קשה לנו. בהצגה הזו, כל האגו של להיות שחקנית מקבל משמעות הפוכה לגמרי. זו לא אני שם. ההצגה הזו נעשתה בשביל הבנות האלו שמגיעות לעבוד כאן בזנות. אי אפשר לתאר מצב כזה ממש. הן עובדות בשביל לחיות ולקיים את המשפחה שנשארה מאחור, ומשלמות במחיר הנשמה. מה שמדהים הוא שכל זה קורה מתחת לאף שלנו. בארץ התחושה היא שכל אחד שורד את המציאות שלו ואם אתה מציץ רגע, אתה מבין. בתקשורת אנחנו לא רואים את הפנים שלהן ובהצגה היינו צריכות להביא פנים".
סצנת הפתיחה היא גניבת הגבול של הבנות בשארם א-שייח. שם הן צריכות להחליף את שמן, שישמש אותן בחייהן המקצועיים בישראל. "הן נדרשות לשנות את שמן", מספרת כהן, "אך זו גם הדרך שלהן להתמודד עם המציאות. החלפת השם והזהות של נטלי מאפשר לה לתפקד ולשרוד, וכשאבא שלה מגיע ומחזיר לה את הזהות, היא לא מסוגלת להכיל את זה. מהעדויות שקראתי היא חייבת לאבד את הזהות שלה, אחרת היא לא תשרוד. היא ילדה בת 17".
תחתית הסולם החברתי
תהליך העבודה התחיל כשסיני פתר, המשמש כמורה בסמינר הקיבוצים, הציע לאיציק ויינגרטן, מנהל בית הספר לאמנויות הבימה, לעבד את סיפרה של המרמן. "זה חלק מהאג`נדה של הסמינר לפתח תחקירים כאלה", אומר פתר, "בהתחלה היה לנו נושא ולא היו לנו דמויות, התחלנו לנהל תחקיר ושיחות מהיבטים שונים של סחר נשים בישראל, חוק, אכיפתו על ידי המשטרה, עמותות שעוסקות בנושא. התלמידים הגישו רפרטים ובסמסטר השני עשינו אימפרוביזציות ובעקבותיהם עלמה כתבה את המחזה. ההצגה נותנת פריסה של דמויות ולא עוסקת בדרמה פרטית. יש בה תמונת מצב של חמש נשים נסחרות וסביבתן. ניסינו לתאר את דרכן משארם א-שייח, דרך יחסי הכוחות עם בעלי המכונים, מערכות היחסים ביניהן והקליינטים".
"היה חשוב לי שהמחזה יתמקד ביוצאות חבר העמים", אומר פתר, "אולי כי האוזן שלנו מקשרת את הרוסיות עם משהו רומנטי. המבטא הרוסי קשור עבורנו לתרבות. החיים שלנו בתיאטרון הם בין הגלורי של הבימה לבין הגלורי של גשר. שירי העם שלנו קשורים לתרבות הזו. והנה פה, בתחתית הסולם החברתי עומדות, למעשה שוכבות, נשים רוסיות, ויחד עם המטען התרבותי שהן מביאות מחבר העמים, הן משמשות כמזרונים לגברים בחברה הישראלית".
עם כניסת הקהל לאולם, ההצגה מתחילה בשיר "שחקי שחקי" של שאול טשרניחובסקי. "זה לא השיר הרגיל עם המבטא רוסי והתקווה כפי שהיו שרים אותו פעם, אלא בקולו האפל והטעון של ערן צור", אומר פתר. "השיר מדבר על פנייה לאישה ואולי זה, בהפוך על הפוך, פנייה לנשים הללו, אולי יש תקווה, יש על מה לחלום. ההצגה מסתיימת בחלום של אחת מהן על הילדות החמימה שלה, לפני שהיא הפכה בגיל מאוד צעיר לזונה".
עולם שבו הרגשות לא רלוונטיים
יעל טוקר ("המחלוקת", צעירי הבימה), מגלמת את סוניה בהצגה מספרת על הדמות שבנתה בעקבות התחקיר: "סוניה היא הזונה הכי מבוגרת. היא בת 32, טרנטה במקצוע. היא מגיעה פעם שנייה לארץ, מגיל 12 זה מה שהיא עושה, זו המציאות שהיא גדלה לתוכה. אני בניתי לה סיפור חיים של בית הרוס ודודים שבאים לבקר ולוקחים אותה לארוחות ובתמורה היא שוכבת איתם. ככה היא מגלה שאפשר להרוויח כסף. זו הדרך שלה לשרוד, זה לא משהו שהיא עושה להנאתה. זו אישה שאיבדה במהלך השנים את הזהות שלה. היא חיה בקהות חושים, תופעה שחוזרת על עצמה אצל נשים נסחרות. עבורי זו הייתה התמודדות, איך אפשר לחיות בתוך עולם שרגשות לא רלוונטיים בו".
שנטל כהן, ("אמא קוראז`", "נשי טרויה") מספרת כי הקריאה בספר של המרמן הייתה הנקודה שחיברה אותה לנושא. "רואים את הנשים האלו בתור זונות שבאות לארץ כדי לעשות כסף ולא לקחים בחשבון מאיזה מקום הן מגיעות. שם זה התחיל לגעת בי. הדמות שלי היא של מישהי שנמכרה, כך שכל סוגיית המצפון נחסכה ממני. היא סוג של קורבן. קראתי הרבה מאוד עדויות של נערות נסחרות ובניתי סיפור רגשי. הנושא התפרק ליותר ויותר גורמים ואת קולטת כמה זה מתחת לאף. זה נשמע כמו תסריט של סרט".
"רק אחרי שההצגה עלתה פגשתי נשים עובדות", מספרת כהן, "הצגנו במקלט של נשים נסחרות ועד אז לא ממש הייתי שלמה עם ההצגה. כשהגענו לשם, הן הפכו להיות מוחשיות ומאז מצאתי את אלכסנדרה לגמרי. זה שהן זונות זה רק חלק של הסיפור שלהן, רק המשך שלו. בתחילת המפגש הן היו בלתי מושגות. הן מיומנות בלהסתיר את עצמן. היה נראה שאי אפשר להגיע אליהן. אחרי שהן ראו את הסצנות הן בכו ודיברו איתנו ואמרו שחייבים להעלות את ההצגה ברוסיה, שהבנות ידעו לאן הן מגיעות, למרות שהמציאות יותר גרועה. יש לי תחושה של שליחות, כי הן לא מדברות, בטח לא בשם העיקרון והצדק, ופתאום אנחנו מספרים את הסיפור. כל הקבוצה מרגישה שזה מאוד חשוב. אנשים לא יודעים שהם משתפים פעולה עם המנגנון הזה של סחר בנשים", אומרת כהן כשהיא מתייחסת ללקוחות שבוחרים להעלים עין ממצבן של הנשים. ההצגה מקבלת כעת ערך מוסף לאור המאבק של הרשויות כנגד תופעת הסחר בנשים שעלה לאחרונה לכותרות.
"הייתי רוצה שזה יהיה המקום של התיאטרון", מסכמת כהן, "לשים את הדברים מול הפנים, שאנשים ידעו מה קורה ושכל אחד יבין שיש לו חלק בזה. אנשים לא רואים את המכלול, אלא רק את הסיפוק המיידי, וזה בא על חשבון אנשים אחרים. אני גאה בהצגה. לא האמנתי לגמרי במה שאני עושה, עד שהייתי במקלט".