"צריך הרבה כוח לימי ההולדת"
 
השבוע יבלה צבי אבני, איש רזה גבוה ונעים הליכות, באולם החזרות ובאולם הקונצרטים של התזמורת הקאמרית הישראלית המשמיעה את "הרהורים על דרמה",  יצירה שאותה תזמורת בשמה הקודם "האנסמבל הקאמרי" ניגנה בהשמעת בכורה לפני ארבעים ושתיים שנים.
 
 שעות רבות אחרות יעשה אבני , חתן פרס ישראל, באולם שבו ייבחנו המועמדים לפרס הניצוח בתחרות האביב כשופט. עסוק מאוד, מבלי להתחשב בגילו ובמעמדו שלפחות על פי המקובל אמור להיות גמלאי ב-15 השנים האחרונות.  "בכלל", הוא אומר לי בפתח שיחתנו, "אני מבין למה כינויו של יום ההולדת השמונים הוא גבורות. כי צריך הרבה כוח לימי ההולדת". בנוסף לשלל החגיגות וההשמעות של המוזיקה שלו על במות המוזיקה השונות בישראל, הוא נסע ארבע פעמים לגרמניה לאירועים לציון יום ההולדת, "אלה היו קונצרטי מחווה לי ולמורים שאצלם למדתי המלחינים אַבֶּל ארליך, פאול בן-חיים ומרדכי סתר. בתוך כך נוגנה יצירה חדשה שלי סונטה לכינור ולפסנתר. צירוף כזה, (שנחשב למאוד מקובל) לא כתבתי עד היום.
 
נועצתָ בכנר במהלך הכתיבה?
 
"לא בכל, יש מקום אחד ביצירה שרציתי שישמיע אקורד בן ארבעה צלילים (למעשה ינגן על ארבעת המיתרים יחד) והוא יעץ לי לפצל כי הפקת צליל כזאת היא בלתי אפשרית".
 
"היצירה החזירה אותי למסלול הישראלי-יהודי"
 
השבוע מנגנים את "הרהורים על דרמה", נראה לי שזו אחת היצירות החשובות שלך?
 
"כן נכון, היצירה הייתה מעין תמרור דרכים. כתבתי אותה בשנת 1965, לאחר ששבתי משהות ממושכת בארצות הברית. שם למדתי ושהיתי במחיצתם של פייר בּוּלֶז, קרלהיינץ שטוקהאוזן, ג`ון קֵייג`. זו הייתה תקופה באמריקה שבה היית מגיע לקונצרט ולא ידעת מה עתיד להתרחש באולם. למשל ביצירה של קייג` עלו על הבמה שמונה אנשים עם כלי נגינה ובמהלך ביצוע היצירה, עשו הכל חוץ מדבר אחד. הם לא ניגנו. בסוף היצירה הם הורידו בגדים ועִשנו. 

"אהרן קופלנד, שאצלו למדתי, אמר לי `אתה תשוב הביתה ותהיה מבולבל`. והוא צדק. לא רציתי לצעוד לתוך הזמן שפגשתי שם. לא רציתי לוותר על מלודיה ועל יסודות ישראלים ויסודות יהודים. אנחנו בתרבות המסורתית שלנו, והרי כולנו באנו מן המזרח, המלודיה חשובה לנו. ב`הרהורים על דרמה` מופיע  צליל של קרן (שמזכיר את צליל השופר) ובתקופה ההיא שבה הבינו הכל ש`המדיום הוא המסר`, הרגשתי שהיצירה מחזירה אותי למסלול הישראלי יהודי."
 
ה`הרהורים` קסמו לא רק לצבי אבני עצמו. שלושה כוריאוגראפים יצרו עבודות מחול לצליליה שלושתם לא ישראלים רודי ון דנצי, לינדה הודס ופול סנסרדו. צבי אבני סיפר בשעתו שלא תמיד היו היצירות לרוחו היו גם הפתעות חיוביות והיו גם יצירות מעוררות מבוכה.
 
אתה מדבר ומזכיר את החוויה היהודית ביצירתך מה גרם לך לשוב לעניין היהודי ביתר עוצמה?
 
"המוטיב תמיד היה קיים אבל הביקור באושוויץ עם חנה (חנה ידור, רעייתו השנייה של אבני ואם ילדיו, שנפטרה לפני שנים אחדות ממחלת הסרטן. רעייתו הראשונה, פנינה, נפטרה אף היא מאותה מחלה). אני חש שההליכה לכיוון היהודי אינה רק עניין שלי, אלא של דור שלם. לפני ארבעים וחמישים שנה חיפשנו את הישראלי או הישראליות שבתוכנו וכבר אז החיפוש לא היה מִקשה אחת בדור המלחינים שלי וזה שקדם לי הייתה הנהייה אל המזרח ובמקביל היו מלחינים שהלכו אל קוטב אחר, הקוטב הבינלאומי במובן האקספרסיוניסטי כמו יצחק סדאי. בשלב מסוים הלך כיוון הנהיה אחד היהודי והיה למגמה ברורה יותר".
 
פזמון כהתנסות בתזמור
 
עניין אחר.  בשנת 1961 השיר שלך "שֲאֵנִי עמךָ" זכה בפרס הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון. כמקובל אז זכה כל שיר לביצוע כפול ואת השיר הזה שרו אסתר עופרים וגדעון זינגר. איך מגיע מלחין רציני לכתיבת פזמונים?
 
"לפני הכתיבה עצמה צריך לומר שבשונה ממצבם של הסטודנטים היום, שכמעט מסוגלים להביא לידי השמעה, כל יצירה שהם מחברים, הרי לנו לא היה מי שינגן את יצירותינו. הזדמנות לעבוד בתזמור קבלנו מידיו של חנוך חסון, אז איש קול ישראל (כיום מוכר בעיקר כמי שמשמר את סדרת הקונצרטים המיתולוגית 11:11 במועדון צוותא בתל-אביב). חנוך שהיה אחראי על תכניות שהשמיעו ריקודי עם גייס אז את יחזקאל בראון, את נעם שריף ואותי ובהמשך גם את שמעון כהן, לחבר עיבודים לשירים מוכרים להרכב של  מספר נגנים וזו הייתה ההתנסות של כולנו בתזמור.
 
"אני עיבדתי יותר ממאה שירים אז. באותה תקופה גם החל פסטיבל הזמר ואביה של פנינה, רעייתי, הציע שאני אגיש שיר, ההגשה הייתה כמובן בעילום שם. פנינה חיברה את המלים ואני את המוזיקה. אלא שמטעם קול ישראל הייתי גם אמור להכין את הזמרים לקראת ההופעה עם התזמורת. את השיר שלי שרו גדעון זינגר ואסתר עופרים ולא יכולתי לומר להם שהשיר הוא שלי במהלך החזרות.  באחת החזרות אמר גדעון זינגר `שיר נחמד. אין לו שום סיכוי!` (מי שיתאמץ יוכל לשמוע את המשפט בהגייה של זינגר וזה יישמע כקטע ממערכון).
 
"זה לא היה השיר היחיד שחיברתי. חיברתי עוד מנגינות לשירים של פנינה. שרו אותם זמרים שונים גם נתניה דברת, (הזמרת הקלאסית הבינלאומית של אותן שנים). בסך הכל  כתיבת שיר כזה, פזמון, היא קלה יותר מכתיבת יצירה מורכבת, שעשויה להימשך שנים".
 
יש סוגה מוזיקלית שאתה מרגיש שאתה רוצה לעסוק בה?
 
"לאחרונה גמרתי שלישייה לכלי קשת. יותר קשה לחבר שלישיה מרביעייה וזה היה אתגר. אני חושב שמיעטתי בחיבור קונצ`רטו, למעשה חיברתי קונצ`רטו רק לבאסון וגם הוא נולד כשהתכנית הייתה לכתוב קונצ`רטו לפסנתר. אבל ייתכן שמכיוון שאני מחפש תמיד את הצבעוניות ביצירות, אני לא פונה לז`אנרים אחרים, גם אם לא התבטאתי בהם עד היום".
 
"לא ייקה טיפוסי"
 
צבי אבני נולד בגרמניה לפני שמונים שנה. בן שבע עלה עם הוריו לישראל. הם השתקעו בחיפה, וכעבור שלוש שנים הרגה כנופיית אבו-דורא את אביו. צבי, ילד בכיתה ז` הפסיק את לימודיו בבית-הספר אליאנס והחל לעבוד כדי לפרנס את עצמו ואת אמו. האמנות היא כידוע חיידק שאינו מרפה, והילד, בין מחויבות לפרנסה, החל לעסוק במוזיקה בדרך מקורית משלו, וחיבר בעצמו שפת תווים כדי לכתוב בה לחנים. רק כשהיה בן 16, החל ללמוד אצל מורה לפסנתר. במהלך השירות הצבאי בחיל הים החל ללמוד מוזיקה בתחילה בחיפה אצל פרנק פלג ואחר כך בתל-אביב אצל פאול בן חיים, ואצל מרדכי סתר. כשסיים את לימודיו באקדמיה לא זכה לתעודה מטעם טכני פשוט  – הוא לא למד לימודים מסודרים ולכן לא הייתה לו תעודת בגרות. מנהל האקדמיה, עדן פרטוש אמר לו: "אתה מוזיקאי מצוין, אבל כדי לקבל את הדיפלומה, עליך לעבור את מבחני הבגרות."  את מבחני הבגרות עשה אבני כשהיה בן שלושים… לאורך דרכו שימש בין היתר כמנהל קונסרבטוריון בלוד, כמנהל הספרייה המרכזית למוזיקה בתל-אביב וכעורך "גתית" כתב העת של הנוער המוזיקלי.
 
נפגשת לאורך השנים עם דמויות חשובות בעולם המוזיקה היו מי שהטביעו חותם מיוחד?

"היו לא מעטים ואני זוכר כל אחד מסיבות אחרות. למשל לנארד ברנשטיין באחד הביקורים הראשונים שלו כאן הציץ ביצירה שלי וקבע ש`ברור שאתה כשרוני`, אבל הוא גם היה היחיד ששאל אותי `אם אתה מלחין אז ממה אתה חי. יש לך עוד מקצוע?`. המלחין אדגר וַרֶז, ראה יצירות שכתבתי ושאל `מה אני יכול לעשות בשבילך,  ללמד אותך אין צורך אתה כבר מלחין`. אבל הוא היה האיש שדאג לכך שאלמד את תחום המוזיקה האלקטרונית שפרחה אז. אהרן קופלנד הוסיף לי ביטחון עצמי בדרכי. מכל האנשים שפגשתי נראה לי שמרדכי סתר היה האיש שהשפיע עלי באופן המשמעותי ביותר".
 
אתה מלמד באקדמיה כבר שלושים ושבע שנים, אתה עוד נהנה ללמד?

"כן, הוראה היא עבורי חוויה מרעננת, ואני מלמד קורס גדול שכל התלמידים של שנה א` חייבים לקחת "מבוא למוזיקה של המאה העשרים".  אני חש שאני פותח חלונות לסטודנטים. אני מביא תמיד דוגמאות מתוך תחומי אמנויות אחרים בעיקר ציור (אבני התלבט בצעירותו בין קריירה כצייר או כמוזיקאי. גם כמלחין אחד ממקורות ההשראה החשובים שלו הוא ציורים, י"ש).  סטודנטים בשנה הראשונה הם בחזקת לוח חלק, טאבּולה רסה,  ובשנים האחרות עוד יותר. עם תלמידי קומפוזיציה בשיעורים אישיים אני מאוד מקפיד שלא תהיה אינדוקטרינציה של איך להלחין, ובה בעת אני מאוד דואג שהסטודנטים יתנסו בכתיבה דודקפונית (סדרתית) ובעיקר יעשו על הזמן למען שיפור הרמה". 
  
התחלנו את השיחה במחוות הגדולות שעורכים לך בגרמניה, בעיקר בעיר הולדתך סַארבּריקֶן. אתה חש שאתה שייך ליֶיקים?
 
"אני יליד גרמניה, אבל לא יקה טיפוסי. הוריי היו ילידי פולין שהיגרו לגרמניה. לכאן עליתי כילד ואת השנים החשובות עשיתי כאן. בשנים הראשונות אימא עוד הייתה קוראת לי לשוב הביתה בגרמנית וזה כמובן לא היה נחמד. אבל לא נראה לי שאני עונה להגדרה. למעשה די הפתעתי את עצמי כשהגעתי לעיר הולדתי  - והתקבלתי בכבוד רב מאוד ואפילו בכך ששמי מתנוסס על לוח מתכת בבית-ספר למוזיקה בעיר -  וחזרתי לדבר בשפה שעשרות שנים לא השתמשתי בה. ותוך מספר ביקורים הרציתי, עניתי לשאלות של תלמידים ומלחינים עמיתים. אבל כל זה כמובן אינו מעיד על ייקיות".

התזמורת הקאמרית הישראלית תבצע בין השאר את "הרהורים על דרמה" מאת צבי אבני בקונצרט שיתקיים ביום שלישי, 25 בדצמבר 2007 ב- 20:30 באולם ימקא  בירושלים.