כבוד למילה הכתובה

אריה צ`רנר, זכה בפרס קלצ`קין היוקרתי לשנת 2007 עוד בזמן החזרות על "אותלו" בבימויו של מיכאל גורביץ` בתיאטרון החאן הירושלמי. הדבר כאילו ניבא את הבאות. על הבמה, מעשה שתי וערב, מתבצעת טרגדיית הקטל, ארוגה כמעשה פלאים ומובלת על ידי מצביא הצבא שהולך ומאבד את שפיותו מפאת האהבה, בגילומו של צ`רנר.
 
את שקספיר וגורביץ` ניתן לדמות ביצירה הזו לשחקני שח ואת חברי אנסמבל תיאטרון החאן וביניהם צ`רנר,  לכלי משחק העושים עבודה מרתקת החושפת בפני הצופה עולם ייצרי, רוחש וגועש באהבה, אהדה ובעיקר זימות ומזימות. משחק עם סוף טרגי ידוע מראש, מסקרן במהלכיו. "כאן הוחלט לעשות את הכתוב", מספר צ`רנר, שחקן תיאטרון החאן ב- 26 השנים האחרונות, לסירוגין. "בחזרות נכנסנו לתהליך ארוך, ממאי עד אוקטובר. תהליך מאוד מעניין, שונה מהעבודה הרגילה עם מיקי (גורביץ`). אני רגיל לתהליך עבודה שבו אנחנו תופרים מחזה בחזרות. במקרה הזה ההצגה מבוססת על הסיפור, בלי אפקטים ואמצעים להעלאת הרגש. מצד אחד מיקי נתן לנו המון חופש ומצד שני הוא היה מדויק עד למיקרו מילימטר במצב ובפעולה".
 
בשיחה עם השניים עולה כבוד רב למילה הכתובה, תפיסה שמרנית יחסית ביחס לתיאטרון העכשווי שמשלב פעמים רבות מדיומים נוספים ואינו נשען אך ורק על האמצעים המסורתיים של התיאטרון. ההצגה המינימליסטית מתאימה את עצמה לחלל הירושלמי הצנוע יחסית, ועל הבמה מועברת הטרגדיה השקספירית בעוצמת המילה, כפי שתורגמה בידיו של ניסים אלוני.
 
"לבמה יש חיים משלה"
 
בטוקבקים שמופיעים בכתבות באתרי אינטרנט המתייחסים לזכייתו של צ`רנר בפרס קלצ`קין שהעניקה לו  קרן שרת, יש מי שהשוו אותו ליין טוב שהשתבח עם השנים. "רתמתי את הדינוזאור מזמן", מספר צ`רנר, "התחלתי לפני 30 שנה ואחרי בית צבי רציתי לנסוע לצרפת, ללמוד פנטומימה ולהביא עוד משהו לבמה, חוץ מעצמי, כי חשבתי שאני לא מספיק מעניין. חשבתי שהבמה היא מן מקום שאתה צריך להציג יכולות וביצועים, שונים מהיכולות של אדם שאינו משחק. גרי (בילו) אמר לי `אם אתה לא הולך עכשיו לתיאטרון, אתה נשאר בחוץ`. ככה הגעתי לתיאטרון באר שבע תחת ניהולה של ציפי פינס ולהצגה `אגדות מיערות וינה`. כאשר כל הזמן החלום שלי היה להגיע לחאן".
 
בבאר שבע עבד יחד עם השחקן מארק חסמן ז"ל גם בהצגה `חלום ליל קיץ`. "מארק השפיע עלי יותר מכל השחקנים שפגשתי בחיי", אומר צ`רנר. "הוא היה שחקן ענק, טוטאלי, שמת על הבמה בהתקף לב. היו לו יכולות מופלאות להכניס טוטאליות על הבמה. כשהיה רך, הוא היה רך לחלוטין וכשהיה רע, שאלתי את עצמי מאיפה הוא מגרד את כמות הרוע, היה ממש קשה להיות באזור שלו על הבמה. שאלתי את עצמי איך אפשר להיות אדם ושחקן כזה? הוא השחקן שהשפיע עלי הכי הרבה. ומיקי עיצב אותי באופן שאף אחד לא היה יכול לעשות את זה".
 
עבור צ`רנר, בדומה ליוצרים אחרים שפועלים במסגרת תיאטרון החאן, דוגמת במאי הבית אודי בן משה, ניכר כי את ההזדמנויות הגדולות קיבל בהצגות שעליהן עבד יחד עם גורביץ`, דוגמת מחזהו של אילן חצור, "מלחמה על הבית". "דבר מיוחד בעבודה עם מיקי", אומר צ`רנר, "הוא התפיסה שהחיים הם חיים ולבמה יש חיים משלה, כך שאתה לא יכול להביא לבמה חיים, כי החיים עושים את זה הרבה יותר טוב. אתה חייב להביא לה חיים תיאטרליים".
 
עבור גורביץ` הייתה זו בחירה טבעית להעניק לצ`רנר את תפקיד אותלו. "הגענו למצב שאנחנו בשלים להעלות בחאן את אותלו. גם השחקנים וגם אני", אומר גורביץ`, "שקספיר מבחינתי הוא עיסוק בנושאים שמטרידים את כולנו כבני אדם ובמהלך ההחזרות נדרשנו לשאלות וחקירה אינטנסיבית, גם ביחס לחיינו. בחאן אנחנו שונים מתיאטראות אחרים, מאחר שאנחנו לא מחויבים למסחריות. מעצם כך אנחנו עושים פחות הפקות, אבל אנחנו מחויבים לעשייה שמעניינת אותנו ולחקירה".
 
קבוצת התיאטרון שבנה גורביץ` הטרוגנית, אך יחד עם זאת, יוצרת שלם מעניין בהצגה. לצד שחקנים ותיקים דוגמת צ`רנר, ויוסי עייני בתפקיד שלישו יגו, ניתן למצוא את שמרית לוסטיג בתפקיד דסדמונה ואת דאנה אבגי בתפקיד בת לוויתה. "יש לי כבוד לשחקנים הצעירים", אומר צ`רנר, "שימרית בתפקיד דסדמונה מביאה דמות ועוצמה כזאת, שהרבה שחקנים רוצים להגיע אליה. אם באים מדף נקי, קשה לדעת מי ותיק ומי צעיר בלהקה. אני מסיר את הכובע בפני בתי הספר למשחק שמחנכים דור ממש מרשים".
 
"מיקי הוא במאי חובה לכל שחקן"
 
במהלך השנים עבד צ`רנר עם מנהלים אמנותיים שונים בחאן. בתקופתו של יוסי יזרעאלי בחאן, פרש ועבד בתיאטרוני הסמטה והספרייה, ובעיקר ניהל צוותי בידור באילת. "זו הייתה תקופה שלא היו צוותי בידור באילת.  ירדנו מספר חברים והקמנו את צוות הבידור הראשון, אבל מעולם לא עזבתי את התיאטרון. במקביל שיחקתי. יצרתי הפרדה מוחלטת בין השניים ומעולם לא נתתי לזה לשלוט על הרצון העז שלי לתיאטרון. למרות שהעניין ההוא הכניס הרבה יותר כסף ושעשועים, הכיף שלי הוא לעשות תיאטרון".
 
מי שהחזיר אותו לחאן היה עמית גזית. מאוחר יותר בתקופתו של ערן בניאל עשה את פריצת הדרך שלו על הבמה והחל לקבל תפקידים יותר מורכבים, דוגמת דון קישוט. לרוב תפקידים בעלי אופי קומי. לאחר תקופת עבודה עם אופירה הניג, החל לעבוד עם מיקי גורביץ` על "צל חולף", הצגה ללא מילים.
 
 "שם יצא איזשהו קסם החוצה", אומר צ`רנר, "הקסם של מיקי ושל המקצוע. אני זוכר שהייתי כמו בעליסה בארץ הפלאות, כאילו התחלתי מקצוע חדש. האיש הזה אם היו מתרגמים את הדמיון שלו למים, האוקיינוס היה קטן. נכנסים למעבדה וטראח נולד משהו אחר. מיקי הוא במאי חובה לכל שחקן. הקסם של המקצוע עובר דרך האיש הזה. אני מרגיש איתו איזושהי בגרות מקצועית. הדרך שהוביל אותי בה, עיצבה בי משהו שאני לא הייתי מאמין שיש בי ואני לא מדבר על תוצאה, אלא על דרך ודברים בדרך. אני מדבר בשמם של יותר מעשרות שחקנים שעבדו איתו, או שמקנאים בי שאני עובד עם מיקי".
 
מנגד, צ`רנר אינו נלהב לעבודה במדיומים אחרים. "לא ממש יוצא לי לעשות טלוויזיה וקולנוע", הוא אומר, רק במקרים בודדים כמו הסרט החדש של רנן שור ו"השמינייה", שזה קאלט לילדים. אני בא ממדיום שנותנים למילה הרבה כבוד. יש לי בעיה עם זה שהקולנוע לא נותן כבוד למילה. את יודעת שאנחנו המדינה היחידה בעולם שהתרגום שמופיע בגוף הסרט הוא בשפה המדוברת? תארי לעצמך שבתיאטרון נצטרך את זה". והוא נותן דוגמה: "לקראת אחת ההפקות למדתי את הטקסט בעל פה מילה במילה. כשהגעתי לסט, הבמאי אמר לי משהו כמו `עזוב אותך מקטנות`. אני לא ראיתי מחזה ששחקן `בערך` רואה את התפקיד או `בערך` אומר את המשפט. אני מאמין שהקולנוע הישראלי ייראה אחרת כשיתנו את הכבוד למילה". ומה בעניין בימוי, אני שואלת? "בימוי?", הוא מגיב בשאלה, "אני לא, מה פתאום, זה כשרון מסוג אחר, שאני לא ניחן בו. אני יודע במה אני טוב".