מוזיקה - ורדי בפילהרמונית

ורדי בפילהרמונית: הפקה קונצרטנטית מרשימה ל"אאידה" כיפרה על ביצוע עייף ל"דון קרלו"

"דון קרלו" – ידו של ורדי הייתה על העליונה

בדיעבד מי שעקב אחרי צעדיו של המנצח זובין מהטה, מן הכניסה לבמת "היכל התרבות" ועל לדוכן שבמרכזו, יכול היה להקיש מהם על האווירה ששרתה על הערב הראשון כולו. ליאות, או עייפות לשמה, הכתיבו את הטון המוביל לאורך האופרה "דון קרלו" ומכאן גם שנקודת המבט, או נקודת ההאזנה שלנו, כפי שהוכתבה מן הצלילים הפותחים, היו בעייתיות.

"דון קרלו", אופרה מורכבת שעוסקת במשל לעניין השררה הפוליטית, מי מחזיק בכוח את מי, נציגי הדת את נציגי השלטון האזרחי או להיפך. לא צריך להתאמץ, נציגי הדת, תמיד טורחים להזכיר לנציגי השלטון, במקרה זה הקיסרות הספרדית האדירה, שהם שולטים בחסד האל. בתוך הקונפליקט המרכזי הזה שמגיע לשיאו בדואט של המלך הספרדי והאינקוויזיטור, נציג הדת, יש עוד משבר-משנה ומשברונים נוספים שסביבם נשזרת עלילת האופרה.

האהבה הבלתי ממומשת של אליזבת נסיכת צרפת לדון קרלו יורש העצר הספרדי עומדת מול האהבה ממומשת אך טעונה מאוד של אביו של קרלו, פיליפ הנושא את אליזבת ומותיר את בנו מתוסכל, מריר ומיואש. ישנו גם סיפורם של בני עמי השפלה, פרוטסטנטים, הסובלים מעול השלטון המדכא הספרדי, וישנה גם הנסיכה אבולי, שבחיפושיה הנואשים אחרי גבר, מוכנה להקריב את הגבר שאינו חפץ בה, גם אם הוא יורש העצר ואת אהובתו משכבר, ולאחר מכן אמו החורגת, אליזבת, מלכת ספרד. ויש גם מעמדות דרמטיים, טקס ה"אוטו-דה-פה", שאינו מושג מעול התחבורה, אלא מעולם הדת, האינקוויזיציה, טקס העלאת נוצרים על מוקד על מנת להציל את נשמותיהם.

את הדרמה המסובכת הזאת, שבתיאטרון ככל הנראה לא הייתה מחזיקה בצורתה זו מעמד זמן רב, הפך ורדי לאופרה לאוצר בלום של מוזיקה יפהפייה. יותר מכך יש ב"דון קרלו", מגוון של מוזיקות, מסוגים שונים ממקורות מגוונים. אבל למרות כל האלה, הדרמה האצורה בתוך האופרה לא התגלתה בערב ה"עייף".

התזמורת נשמעה כמי שזקוקה לכוח שיגרם לה לנסוק. מי שכן הצליח לרגש היה הצ`לן מרסל ברגמן המנגן פרק סולני לפני האריה הגדולה של המלך פיליפ "היא מעולם לא אהבה אותי". מה כן הרשים בערב הזה היו כמה מן הזמרים. הקול המוצלח ביותר שייך לזמר הבריטון דריו סולרי, בתפקיד המרקיז מפוזה. תפקיד פוזה הוא המורכב ביותר באופרה שכן דמותו מתלבטת בין נאמנויותיה השונות, ובין ניסיון לראות ראייה עצמאית את פני הדברים. תנודות אלו באו לידי ביטוי בקול רבגוני, שהצליח להפתיע מחדש בכל פעם. לעומתו זמר הבס רפל סיווק בתפקיד המלך הוא אמנם בעל קול טוב, אבל לוקה בחד מימדיות שנפרצה רק פעם אחת באריה שהזכרתי.

יו סמית, הטנור בתפקיד דון קרלו, היה בעל נוכחות קולית ולא הרבה יותר מזה. אכזבה גדולה הייתה מחוסר נוכחות כמעט מוחלט של מרינה משריאקובה בתפקיד הנשי הראשי של אליזבת, ליוליה גרצבה, בתפקיד אבולי לא הייתה כל בעיה לגנוב לעצמה את הילת הזמרת הטובה בערב כולו. גודיון אוסקרסון, בתפקיד האינקוויזיטור, לקה גם הוא בחד-מימדיות. מילה טובה מגיע לחן רייס בשני תפקידים קטנים ולגיא מנהיים. על המקהלה נרחיב בהמשך. כאן מה שהקהל לקחת איתו לא היה דווקא ביצוע זה או אחר אלא את המוזיקה היפהפייה של ורדי. זה הזיכרון.

"אאידה" - הצלחה ללא התלהמות

ימים ספורים חלפו וזובין מהטה שב לפודיום, הפעם עם "אאידה", להיט ענק. יש רבים הסוברים שמוזיקלית דווקא "דון קרלו" היא האופרה ב"הא הידיעה" וזאת רק בזכות המוזיקה המופלאה שלה. כשמדברים על "אאידה", לא צריך כלל להעלות נימוק כזה אחר. שמה הולם לפני מאז הצגתה הראשונה ועד היום. כאן יופייה של המוזיקה, זועק לשמים, אין צורך שיחפשו אותו. ממצעד הניצחון הגול והרועש ועד לאריות המושלמות והשלישייה הקשה בסוף האופרה, עת רדמס ואהובתו אאידה נמצאים בקבר שבוא הם יבלו עד שייגמר להם האוויר ומחוץ לקבר נמצאת אמנריס, יורשת העצר המצרית, מקנאה בשניים על הצלחתם לממש את מותם.

מהטה נשמע מאושש יותר ב"אאידה". נשמר כאן קו מסוים של איפוק, אבל הוא לגיטימי. צוות הזמרים ככלל, הצטיין ושתי הזמרות הראשיות מיכאלה קרוזי, כאאידה ודולורה זג`יק כאמנריס נתנו את הטון.

האריה הראשונה של קרוזי, "שוב מנצח", היא אריה קשה דרמטית - אאידה מלווה בברכתה זו את אהובה רדמס, מפקד הכוח המצרי, ואם אכן תתממש ברכתה והוא ישוב מנצח, הנצחון יהיה על חשבון דמם של בני עמה ובני משפחתה. קרוזי ידעה לשלוף את עוצמתה מתוך השקט. ומכאן גם לא מפתיע שאת עיקר זעמה הקולי שלפה בעימות עם אביה ובסוף האופרה כשהיא מתה לצד אהובה בקבר הקר, שבו האיפוק הדרמטי ומנצח.

דולורה זג`יק כאמנריס נסיכת מצרים, הייתה בחירה מעולה, ומילאה את תפקידה בבוטות מכוונת כמי שגם סמכותה, מהיותה יורשת העצר אין בה די בשדה הקרב הקשה של האהבה שבו הפסידה את בחיר ליבה לזרה, השבויה בביתה - לאאידה. זג`יק הייתה מצוינת במנעד מרשים ובמגוון קולות.

לסטיוארט ניל, רדמס, נוכחות פיזית וקולית מרשימה, את יפי קולו על גווניו שמר בעיקר לסצנה האחרונה, והיה כדאי לחכות. מרקו ספוטי בתפקיד רמפיס הכהן הגדול היה חיוור ולעומתו אלברטו מסטרומרינו, בתפקיד אמונסרו, מלך האתיופים, הוא בעל קול מרשים, שחיפש דרכים להגיע בכל הזדמנות להתבלט דווקא בצלילים הגבוהים.

זה גם המקום לומר מילה טובה על מקהלת האופרה שהוכנה כראוי על ידי ישי שטקלר ואליה הצטרפו גם זמרי המקהלה הפילהרמונית תל-אביב. בין שיר ניצחון ימני ובקשת גזר דין מוות לשבויים ולבוגדים, היו למקהלה רגעי פיאניסימו וא-קפלה שהיו לדידי שיא של הפגנת היכולת.

"אאידה" בפילהרמונית היא הצלחה מרשימה ללא התלהמות ללא סוסים, פילים וללא אלפי ניצבים.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית בהיכל התרבות תל-אביב: "דון קרלו" - 22 בינואר, "אאידה" 26 בינואר. סולנים, מקהלת האופרה הישראלית וזמרי המקהלה הפילהרמונית תל-אביב.