מוזיקה - חומריו האפלים

95% מההפקות של "מקבת" נכשלות ולמרות זאת לילך דקל-אבנרי לא היססה לרגע כשהמחזה האפל של שקספיר בחר בה

נוכחות של פרפורמרים

"למרות שזה נשמע קצת פתטי, יש דברים שבוחרים אותך", אומרת לילך דקל-אבנרי שמעלה בימים אלו את מקבת כהפקת מקור של תיאטרון תמונע, שבו היא משמשת כדרמטורגית ויועצת אמנותית. "זה אחד המחזות הכי טובים בעיניי והמחזה הכי טוב של שקספיר", היא אומרת ומספרת על כך שלפני שלוש שנים חשבה לביים מחזה קלאסי כלשהו, "התחלתי לקרוא חומרים בצורה מסיבית, בתקווה לא לעשות את מקבת, קראתי וקראתי ואז החלטתי שזה בכל זאת החומר שהכי מעניין אותי. לפני קצת פחות משנה כשנפתח החלל החדש של תמונע, החלל התחבר לטקסט הזה. הרגשתי שכבר אי אפשר לעצור והגיע הזמן לעשות את זה. בתמונע מאוד שמחו על הרעיון".

מקבת של דקל-אבנרי הוא עיבוד עכשווי, המשלב בתוכו באומץ מדיומים שונים ויוצרים שונים לכדי יצירה מסקרנת ועשירה באמצעים בימתיים מחד גיסא, ומינימליסטית בדמויות ביחס למחזה המקורי, מאידך גיסא. "העיבוד הוא בעצם כמו לקחת גזע עץ או סלע ולחצוב. כל מה שלא צריך נושר, כך נוצר הגרעין, שזה מקבת והמשולש שמסביבו - המכשפות שמתחילות את הכל, דמותו של באנקו (חברו לניצחונות בשדה הקרב) וליידי מקבת. הם כמו שילוש קדוש שמקיף דמות. זה היה הגרעין".

במהלך העבודה החליטה להוסיף דמות נוספת, דמותו של השוער, אב הבית, בגילומו של אברום הורביץ, "בהתחלה חשבתי שאוכל בלעדיה, אך הדמות התווספה. אחרי קריאה עם השחקנים הבנתי שאני צריכה קול שפוי על הבמה. קול של אדם מבוגר יותר, מלא בניסיון חיים, שכבר לא רדוף אגו. בזמן שהדמויות הגדולות האלו על הבמה בהילוך חמישי בניוטרל, הוא לאט לאט ממשיך בחיים".

הבחירה ללהק שתי יוצרות שאינן שחקניות לתפקידים מרכזיים, הרקדנית איריס ארז ("שתיים שעשוע ורוד", והופעות מחול רבות נוספות) בתפקיד ליידי מקבת, והמוזיקאית קרני פוסטל בדמותה של המכשפה, מביאה אל הבמה עושר תנועתי ומוזיקלי. "יש משהו בנוכחות של פרפורמרים, שלא למדו משחק, אבל שיש להם יכולת להתמודד עם טקסט, שמרתק אותי בראשוניות, בכנות ובשונות שלו", אומרת דקל-אבנרי, "איריס ארז היא בעיניי מהפרפומריות הטובות בארץ, מזמן רציתי לעבוד איתה ולא יצא. כולם חשבו שזה סיכון מטורף, שאין לה ניסיון במשחק. בלי האומץ של תיאטרון תמונע ושל נאווה צוקרמן, זה לא היה קורה. קשה לי להאמין שמישהו היה נותן ללהק לליידי מקבת מישהי שהיא לא שחקנית. זה לא סתם תפקיד, זה שקספיר וזה ליידי מקבת. ידענו שזה יהיה תהליך ארוך, אבל יש לה יכולת מדהימה להתעסק בטקסט. מה שכיף אתה זה שלתוך המילים היא מסיפה את הנוכחות הפיזית שלה כרקדנית".

"אני רגילה לעבוד עם מהלכים פתוחים"

איריס ארז, מעלה בימים אלה יחד עם נעה שדור את ערב המחול "שתי עבודות במה 2 סרטי מחול", הכירה את דקל-אבנרי בתקופת האוניברסיטה של השתיים. "שנים דיברנו שנעשה משהו יחד ולא יצא", היא משתפת, "בשמונה שנים האחרונות עבדתי עם יסמין גודר ועם איציק ג`ולי, מנהל בית הספר `מנוע חיפוש`, שהוא איש תיאטרון שמעורב בעבודה של יסמין, והייתה עבודה על מצבים ודמויות, אבל לא על טקסט. הפעם זו הייתה התנסות מאוד ראשונית ומעניינת, במידה מסוימת אולי קצת יומרנית, והחלטתי לקחת את זה על עצמי".
כמי שבאה מתחום תנועתי, היא משתפת בקשיים שחוותה בתהליך: "בהתחלה לא היה לי כל כך עם מה לעבוד. הייתי פצועה והפיזיות שלי לא הייתה לי לעזר ונוספה לכך העבודה על שפה, כך שהתחלתי ממקום מאוד אחר. שפה ומילים עניינו אותי תמיד, אבל לבנות מהלכים של דמויות, זה היה מאוד חדש בשבילי. תחילת התהליך הייתה קשה ומתסכלת, אבל עם הזמן גיליתי שפשוט צריך לחזור לטקסט שעשיר ברבדים ומגלה לך המון על המהלך שלך, המניעים שלך. היה בזה משהו מאוד חזק".

"בהתחלה הייתה לי התנגדות למחזה ולכך שיש צורך לעבוד עם משהו שיש לו התחלה, אמצע וסוף, בעוד אני רגילה לעבוד עם מהלכים פתוחים. פה נדרש להכניס את העבודה שלי למסגרת, למשהו נורא קונקרטי, ועם הזמן גיליתי עד כמה יש לשחקן מרחב לבנות את הדמות שלו ואת העולם של הדמות, יש בזה דברים מאוד פתוחים.

"כאמנית יוצרת היה לי הקושי להתחבר לדמות הזו של ליידי מקבת, לאכזריות ולרוע, לדמות כל כך קיצונית. אבל ההנחייה של לילך לקחה אותנו אל הקשר בין לידיי מקבת ומקבת, לאחל לשניהם משהו הרבה יותר טוב. למשהו בקשר החזק והחולני מאוד בין שניהם. האתגר שלי היה למצוא באישה החזקה והקשה הזו את המניעים והרוך שהופכים אותה לדמות מלאה עם רבדים. זה קיים במחזה, אבל האתגר היה למצוא את זה בתוכי".

"כל דמות תקועה בגורל שלה"

בחירת ליהוק מיוחדת נוספת היא כאמור הבחירה בקרני פוסטל, שגם אחראית על המוזיקה בהצגה יחד עם אסף אמדורסקי. זו העבודה השנייה שלה עם דקל-אבנרי (אחרי "דג בבטן"). "התלבטתי עם דמות המכשפה, אם אני רוצה שזה יהיה גבר או אישה, אבל ידעתי שאני רוצה מוזיקאי", אומרת הבמאית, "מוזיקאים שומעים קולות, מתקשרים ויוצרים משהו שמהלך עלינו קסם ונוגע בנו בצורה לא מילולית. כשהחלטתי שהתפקיד הולך להיות מושר, קרני נענתה".

על העיצוב הבימתי הבולט אחראית איריס מועלם, שעובדת עם דקל-אבנרי עוד מימי האוניברסיטה של השתיים. הבמה חשופה, השחקנים ניצבים או יישובים על כסאות כשאינם משחקים. לכל אחד מהם מסלול הליכה אשר יוצר גריד על הבמה. "אפשר לומר שהיא פרטנרית להריון הזה" אומרת דקל-אבנרי על העבודה עם מועלם, "ראינו המון עבודות וידאו, אמנות, קליפים וקולנוע. חודשים ישבנו ודיברנו `זה מקבת` ו`ההוא לא מקבת`. היה לי מאוד ברור שאני רוצה את כל הקאסט כל הזמן על הבמה ושמאחורי הקלעים יהיו על הבמה. רציתי לתת לצופה להתוודע לשחקנים. זו תפיסה מטא-תיאטרונית, כי התיאטרון לא יכול להתחרות בריאליזם של הקולנוע. כשיש סרטי אימה כל כך טובים שיכולים להשאיר אותך חסר נשימה, התיאטרון צריך לחפש אלטרנטיבות והיה ברור לי שצריך לחשוף ולא להגיד אנחנו מנסים לעשות כאילו, ואז במסגרת כל החיפושים האלה, קצת לפני ההפקה הייתי בלונדון וראיתי בתערוכה עבודות של דאלי והבאתי לאיריס קטלוג. שמנו לב לגריד של המסלולים ביצירה והכל התחבר לנו. כל דמות תקועה בגורל שלה ומה קורה לה אם היא מתגרה בגורל וחוצה גבולות. ככל שהשחקנים מתקרבים יותר לקהל זה נעשה יותר דרמטי".

הכתר לקהל

את כדור הבדולח, הצופה את עתיד, מחליף לונה, גלגל כסוף-שקוף, המתנייד על הבמה בזמן נבואותיה של המכשפה. לדברי דקל-אבנרי, ידעי ח"ן יבחינו שהלונה מייצג גם את המעבר בין מערכה למערכה וכל תזוזה שלו היא ראשיתה של מערכה חדשה.

"אחת הבעיות במחזה הזה היא שכבר בסוף המערכה הראשונה מתבצע רצח, ומכאן יש מעגל דמים. הגענו לשיא ועכשיו צריך להחזיק את המתח בהתפוררות של מקבת בארבע מערכות. זה מצב שמאוד קשה לשחק, לעצב או להיות בתוכו", אומרת דקל-אבנרי על ההפקה שנחשבת למקוללת בעולם התיאטרון. לדבריה: "95% מההפקות של מקבת נכשלות ונופלות, וכל תהליך ההפקה הוא היסטרי, גם אצלנו זה לא נגמר", היא רומזת על מורכבות ההפקה.

"המחזה לא פשוט ועוסק בהרבה אופל", מעידה גם איריס ארז, "משהו בעיסוק בו לא נעים וכיפי, אלא מאוד מורכב, לכל מי שהתעסק בו. היו המון חבלי לידה קשים. לא משהו שהיה ניכר, אלא משהו כשמתמודדים עם חומר כבד".

ודקל-אבנרי מחדדת את העניין האפל: "זה תמיד אנשים. למה ליידי מקבת הגיעה לאן שהגיעה? מה גרם לה לבחור באיש הזה? ולרצות את המעמד הזה? עד שהייתה מוכנה לשבור את החוקים ולהביא לסוף שלהם. כמה הוא אהב אותה? הוא ידע מראש לאן זה מוביל. הוא שכלתני והיא אמוציונאלית. זה המקום הזה של זוג עם כל כך הרבה תשוקה ועם עקרות איומה, עם תחושת חוסר סיפוק מתמדת ורצון לכבוש את העולם. חוסר יכולת להסתפק במה שיש ונכונות ללכת עד הסוף. אלו דמויות שקורעות את לבי בכנות שלהם, באהבה ובשנאה. הכל כל כך גדול ומוחצן".

ומוסיפה: "כל העניין של הגורל, כמה זה בשליטה שלנו ועד כמה לא? שאלות של מה קורה לך כשאתה מגיע למעמד העליון, השלטון? האם כשתהיה שם תהיה מושחת כמו כולם? מאז ומעולם בדמויות שאני כותבת ובוחרת יש מערכות יחסים של המון אהבה, המון הרס והחמצה. זה מחזה שמדמם. יש לו משקל במדינה שלנו, שיש בה גברים שכובשים ורוצחים, זה מה שהם יודעים לעשות. הורגים ונהרגים. זה סוג של משל נורא חזק ונורא רלוונטי. ונורא עצוב וחשוב לקיים תכנים כאלה פה. יש כמה מילים שהוספנו לשקספיר בסאונד: `אמא בואי` ו`די, תפסיקו עם זה!`. אלו קריאות של `די, תפסיקו עם המלחמות`. ולכן אנחנו מציעים בסוף את הכתר לקהל".