קול רווי חיים ומוות

בדרך להופעה של מריאן פיית`פול בפסטיבל "אשה", חשבתי לעצמי כמה נחמד שאנשי הפסטיבל בחרו דווקא באישה כל כך לא ייצוגית ו"מכובדת" כמרכז הפסטיבל שלהם. האמירה שבבחירת מישהי שמכירה את החיים מהצד הכי אפל וקיצוני שלהם כדמות המרכזית של האירוע עשתה לי מצב רוח טוב בזמן הנסיעה לחולון, למרות שאת הסיבובים הבלתי נגמרים עם כל מיואשי החנייה עשיתי בחשש מה, לאור המופע הקודם שלה שראיתי בארץ (לא המופע משירי ברכט בהיכל התרבות אלא זה שאחריו, בסינרמה), שהשאיר אותי חסרת סיפוק לחלוטין. מופע שגרם לי להרגיש שפיית`פול שמולי מודעת כל כך למצופה מהמותג על שמה, ומספקת את הסחורה על אוטומט כלשהו, בלי להיות שם באמת.
 
הקהל הרב שחיכה לתחילת המופע היה מורכב לצערי בעיקר מבני גילי ומעלה, כצפוי. את פיית`פול לא ממש סופרים ב-MTV, והאנשים סביבי היו מהסוג העדוי היטב, בורגנים למראה, שהפתיעו אותי כשגילו התלהבות לא מאפיינת בחלק מהשירים. הבמה בישרה טובות: פסנתר, גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית, בס ומערכת תופים לא גדולה.
 
הלהקה עולה, פיית`פול נכנסת, יש לה עדיין טעם מחורבן בבגדים, בקושי זזה, בטח לא יודעת לרקוד כמו בריטני/ מדונה, רק עומדת שם, יורה את המילים ומניעה את הגוף פה ושם, אבל כשהקול הכל כך לא תקני שלה פורץ, והיא ממלאה את הבמה בעוצמה פנימית של מי שראתה הכל ושרדה כדי לספר, הגוף שלי מתחיל להצטמרר.
 
הלהקה המדהימה שלה מנגנת באיפוק, כמו מי שלא צריך כבר להוכיח שום דבר לאף אחד, ופיית`פול נדיבה, מפנקת בשירים שמזמן לא ביצעה ("להנאתי, ואני מקווה שגם להנאתכם"), והיא מספרת סיפורים קטנים וצוחקת קצת על עצמה תוך שהיא נותנת לי את Guilt ואת Why`d You Do It, אתStrange Weather, את Broken English ואת הבלדה על לוסי ג`ורדן, והקול רווי החיים והמוות שלה הוא שם נרדף לערך "בשלות".
 
ואני יושבת שם, בהופעת מוזיקה אמיתית, כמו פעם, והיא כל כך יפה בעיניי עם הפרצוף הזה שיש לה, של מישהי שאפשר להאמין עליה הכל, כשהיא מחדדת לי את כל העצבים החשופים והקצוות הרגישים, והרגליים שלי רוצות לזוז, והפה שלי רוצה לשתות, והיד שלי מתה לסיגריה כשאני מתגעגעת במשך שעה וחצי לעולם הישן שנשען על אנשים בשר ודם ולא על פירוטכניקה בידורית עצומת מימדים שרק מכהה לי את הרגשות, וכשהיא מסיימת עם "השיר האחרון שהוא בעצם השיר הראשון", As Tears Go By, אני, כצפוי, שטופת דמעות, מודה לה על הפיצוי הכי גדול שיכולתי לקבל ממנה על המפגש הקודם שלנו, הקהל עומד דקות ארוכות ומריע, ואני פוחדת קצת שזו אולי הפעם האחרונה שניפגש.
 
* * *
 
"נהנית?", אני שואלת אותו רטורית. "אפשר להגיד שכן", הוא ענה. "הלהקה הייתה מדהימה, אבל היא עצמה לא פרפורמרית גדולה, ואין לה מי יודע מה כריזמה. היא אפילו קצת משעממת. כנראה שכדי ליהנות ממנה כמוך צריך לבוא עם כל המטענים האלה שקשורים בה"
 
מריאן פיית`פול, "שירי תמימות וניסיון", פסטיבל אשה 2008, תיאטרון חולון.