עדיין בדרך אל האושר
 
דני רובס חזר. אמנם אם תשאלו אותו הוא בטח יספר שהוא אף פעם לא הלך לשום מקום, אבל האמת היא שמי שהיה במשך כמה שנים טובות, בין שלהי האייטיז ותחילת הניינטיז, אחד מהזמרים הבכירים בארץ מבחינת מכירות והשמעות, עם להיטי ענק, אלבומי זהב ופלטינה והופעות מול אולמות מלאים, נעלם לחלוטין מהעין הציבורית ומאולפני ההקלטה במשך שנים רבות, והתרכז בכל מיני הרכבים נסיוניים והופעות קטנות שלא בדיוק היכו גלים.
 
אז הנה, הוא משלח אלינו אלבום חדש, עם שניים עשר שירים שיש לו בלעדיות כמעט מלאה על הכתיבה וההלחנה שלהם ועם אורי זך כמפיק המוזיקלי, וכבר עם הצלילים הראשונים מביא אלינו מסר ברור שלא הרבה השתנה אצלו. השיר "משהו חדש מתחיל" שפותח את האלבום החדש, נפתח בבירור באופן דומה מאוד לאלבום "בדרך אל האושר", שהיה החזק והמצליח ביותר של רובס, והדמיון הזה משמש אולי כקריצה המכוונת בעיקר אל אותם מעריצים ישנים, כמי שאולי מנסה להתנצל על אותם אלבומים מוצלחים פחות שבאו אחריו, ומבקש הזדמנות נוספת להמשיך מאותה הנקודה.
 
גם בשאר השירים עושה רובס ככל יכולתו כדי לממש את ההבטחה הזו. כמעט כל אחד מהם יכול היה להשתלב בקלות באותו אלבום ישן, אם זה מבחינת הכתיבה, הלחנים המתפתלים והמעברים המוזיקליים המוכרים, מבחינת אופן הביצוע שכלום לא השתנה בו במהלך השנים שעברו, או מבחינת הליווי האקוסטי של השירים, עשיר בצלילים, עדין ומלטף את שירי האהבה הנוגים ומלאי הרגש, ורק מדי פעם מתחזק ומתעצם כמו ב"לומד להפרד" הסוער, שמהדהד בחוזקה את "איך הוא שר" המיתולוגי.
 
אבל חשוב לציין, שלמרות הנוסטלגיה המוגזמת לעתים זהו ללא ספק ניסיון מוצלח למדי, שמזכיר לנו שדני רובס הוא בסופו של דבר איש מוכשר, שיודע איך לכתוב ולבצע שיר, ויש באלבום החדש שלו משהו רענן ומושך, קו יצירתי מנחה ושלם, שגורמים לי להאזין לו לא מעט בתקופה האחרונה, ויש בו גם כמה להיטים פוטנציאליים, שעשויים בהחלט לתפוס מקום של כבוד בפלייליסט העכשווי שלנו.

דני רובס – משהו חדש מתחיל, עננה/ הד ארצי
 
תהליך התבגרות יפה
 
מבין אלבומי הבכורה של יוצאות רימון המפורסמות, הכי פחות חיבבתי את זה של איה כורם. לעומת הקול האדיר של מירי מסיקה או הסיפורים האישיים של קרן פלס, נשמעו השירים של איה כורם פשוטים ופשטניים מדי לטעמי, ולכן הציפייה שלי לאלבום השני שלה לא הייתה גדולה.
 
וכמה שאני נהנה להתבדות במקרים שכאלה. באלבום החדש ממשיכה כורם את שיתוף הפעולה עם אורי זך כמפיק המוזיקלי (שהפיק כאמור גם את אלבומו של רובס), ותוך כדי כך עושה מאמצים גדולים להיות רצינית ועמוקה יותר, וזה ניכר בכל אחד מהשירים שבו. החל ב-"אל תאמיני", הסינגל המצליח באלבום, ששואב את השראתו על פי הקרדיט משיר נוגע של ג`ניס איאן הנהדרת ואכן מצליח ללטף את אותם נימים של רגש, וממשיך בשירים כמו "עכשיו כזאת", שמתאר היטב תהליך של פרידה מבלי לגלוש לפאתוס מוגזם, או בדובדבן שבקצפת, רצועת הקאונטרי-פולק "אוטוביוגרפיה", ששורשיה נטועים אי שם בסוף הסיקסטיז, ושם מוציאה מעצמה כורם איכויות מקסימות ושובות לב של כתיבה וביצוע.
 
יש אמנם כמה מקרים שבהם ההשתדלות עוברת את סף ההגזמה עד כדי הכבדה על אוזן השומעים ("טניה"), ויש מקומות אחרים, שבהם נשארת כורם קלילה ופשטנית מדי כמו בעבר, אבל המקרים האלה מתגמדים הפעם, אל מול תהליך ההתבגרות היפה שעוברת הזמרת, אולי אפילו לא ממש מפריעים כממלאי מקום בין שלל הרצועות הטובות יותר, ובהחלט לא מורידים מגודל ההפתעה שמביאה אתה איה כורם בפעם הזאת, שהחל מהיום אני ממתין בציפייה לשמוע ממנה עוד חומרים חדשים.
 
איה כורם – שפה זרה, עננה/ הד ארצי