כבשת הרש ועסקת הטיעון

אין לי שום ספק שמיכל נתן לא התכוונה לערוך השוואה בין פרשת דוד-בת שבע לבין פרשיות קצב-א` ממשרד התיירות, אבל זו התעוררה בי במהלך התמונה השנייה ביצירתה החדשה שהיא מעלה עם להקת קומפאס. בתמונה הזאת מגיע דוד אל הגג, שם רוחצת בת שבע – שכבר נתן עיניו בה בתמונה הראשונה של חתונתה לאוריה. הוא מפתיע אותה מאחור, ומשם מתפתחת תמונה של אונס, פשוטו כמשמעו. 
  
תמונת האונס הייתה דואט מרשים מאוד שסממני הפלמנקו נעלמו ממנו כליל לטובת בלט קלאסי-מודרני, פרי שיתוף הפעולה הכוריאוגרפי עם אריק אלפסי, יוצא להקת בת דור, המככב בתפקיד דוד לצד מיכל נתן בתפקיד בת שבע. ואם עוד היו לי היסוסים, ולמרות ששכני נבעת מההשוואה הנרמזת לכאורה בין מלך ישראל מאז לנשיא ישראל עד לא מכבר, באה התמונה השנייה במערכה השנייה, דואט בין הנביא נתן לדוד, המעלה תחילה את משל כבשת הרש המאשים את דוד ברצח אוריה וגזל בת שבע.  בסיום הדואט, כמו בתנ"ך כזכור זוכה דוד לחנינה מפתיעה. בכל זאת מלך ישראל, משיח האל.
 
בנקודה הזאת כבר לא היססתי יותר. נתן, כמו מני מזוז, מגיש טיוטה של כתב אישום חמור, שהעונש עליה הוא "לא תסור חרב מביתך עד עולם". אבל בקשת הסליחה של דוד, משנה את התמונה ועסקת הטיעון בין המלך לנביא נחתמת בהבטחה כי "ה` העביר חטאתך ולא תמות". הדואט בין דוד לנתן, שאותו רקדו אלפסי ותמיר בניסטי, היה דואט גברי מאוד, שבו ניתן ביטוי מסוים ליכולות הפלמנקו של בניסטי, ואפילו כלל הומו-ארוטיות עדינה, ובעיקר ברגע הסיום של החנינה.
 
גם אם יש מידה של הגזמה בהשוואה הזו,  זו כנראה תוצאה ישירה מהעובדה ששני הדואטים האלה היו שני השיאים האמנותיים ביצירה החדשה הזאת. עיקרה של היצירה בסדרת קטעי פלמנקו מרשימים כשלעצמם, בביצוע מיכל נתן כבת שבע, מיכל בהט כמיכל, חמש בנות הלהקה – מור זילברמן, שירי כץ, אירנה פאיוק, מאיה רבינוביץ ואילת שחר, יחד עם ארבעת הגברים, אורי כהן שגם רקד יפה את תפקיד אוריה, יזהר גולדמן, ערן פרנקו ותמיר בניסטי שהיה מצוין כנביא נתן.
 
עם זאת, לעומת הנועזות המסוימת בשני הדואטים המרכזיים הופגנה חולשה רעיונית כוריאוגרפית בתמונה שבה דוד שולח את אוריה אל מותו המכוון במלחמה. כך גם הדואט בין בת שבע ומיכל בת שאול שבא לבטא את כאבה של מיכל העקרה, אך היה נטול רגש  ואף הסתיים בחיוכיהן המאושרים.  המגע הקלאסי של אלפסי בלט עוד יותר בדואט הסיום שבו דוד זוכה סוף סוף באהבת בת שבע. דואט יפה כשלעצמו שהיה נכון ללהקות כמו בת דור או הבלט הקלאסי אך הדגיש את קוצר ידה של מיכל נתן לתת ביטוי פלמנקו מהותי למרכיבים עלילתיים.
 
את התפאורה היפה עיצבה שרון איגל ואת התלבושות עיצבה איילת יריב, שתיהן מבית הספר לעיצוב אמנויות הבמה בהנהלת רקפת לוי. יעקב ברסי עיצב תאורה מלאת אווירה. פס קול המוזיקה כלל מוזיקה מקורית של אנטוניו אספנידרו, ראלי מרגלית והבל ורכולס, ומוזיקת פלמנקו עממית, עמוסת ביטוי רגשי, כמובן.