באגף החדש של מוזיאון תל-אביב לאמנות, זה שכעת הולך ומוקם ממערב לבניין הקיים, מתוכנן גם אולם קונצרטים ובו כשלוש מאות מקומות. סמדר שזר, מנהלת תכניות המוזיקה במוזיאון התלבטה לא מעט אם האולם החדש העתידי,  יתחרה באולם רקנאטי בעל 520 המושבים, שהוא לב ליבה של העשייה הקאמרית במוזיאון. ההתלבטות של סמדר תמה בשבת האחרונה, עם פטירתה ממחלת הסרטן שעמה נאבקה בחדשים האחרונים בגיל 64. בקיץ האחרון דיברה על "דלקת ריאות שאינה עוזבת אותה".

סמדר לא הספיקה לשמש בתפקיד החדש זמן ממושך היא קיבלה את הניהול מדור המוזיקה במוזיאון רק בשלהי השנה שעברה, כאשר אביגיל ארנהיים, החליטה להסתפק בניהול מרכז פליציה בלומנטל והפסטיבל הנקרא באותו שם. היה גם שי פרידה או שי "עם כניסתך לתפקיד". זוהר הרפז, מכוון הפסנתרים של המוזיאון קיבל אישור לרכוש פסנתר והוא הצליח לשים את ידו על פסנתר "סטיינווי"  משובח שעל קלידיו פרטו טובי הפסנתרנים בעולם כיום, ששידרג באחת את איכות נגינת הפסנתר במוזיאון. אלא שהתפקיד החדש והפסנתר, לא יכלו כאמור לשמש ככלי נשק במאבק הקשה של סמדר אולי בהתבוננות לאחור, הם ריככו מעט את החודשים האחרונים לחייה.

מנגינת האבוב

סמדר שזר שתובא היום למנוחה בקיבוצה, עין השופט למנוחת עולם, החלה את דרכה שם, בקיבוץ.  השנייה מבין ארבעת ילדיהם  של שניים ממייסדי הקיבוץ, היושב על רמת מנשה. "לכל הילדים חילקו בקיבוץ חליליות" מספר אחיה, ד"ר נחשון שזר, "הכישרון המוזיקלי שלה התגלה עד מהרה, והיא עברה מן החלילית לאבוב".

האבוב הביא את סמדר הצעירה לקבל שיעורים אצל מי שנחשב בשעתו לבכיר נגני האבוב בארץ, אליהו טורנר, אבובן ראשי בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. ובהמשך גם לתזמורת בני הקיבוצים, ובהמשך לתזמורת הגדנ"ע עליה ניצח שלום רונלי-ריקליס ולתזמורת צה"ל. בתזמורת היא פגשה את אורי סגל, ויולן צעיר ובתזמורת צה"ל נגן טרומבון, בין השניים נוצרו קשרי רעות שהחזיקו שנים רבות. בכללן כאשר סמדר יצאה מישראל ללימודים באקדמיה המלכותית למוזיקה בלונדון. אורי סגל למד בבית הספר למוזיקה גילדהול, בלונדון  והשניים המשיכו לשמור על קשר. "אם תגיע ללונדון", אמרה לי סמדר פעם, תמצא את שמי חקוק כאחת המצטיינות".

את לימודיה בלונדון עשתה בעזרת מלגות בהן זכתה. מלגות אחרות הביאו אותה ללימודים אצל היינץ הוליגר, מי שנחשב לטוב ולחשוב שבנגני האבוב בעולם, גם מלחין וגם משכלל שיטות הנגינה בכלי. באמצע שנות השישים החליט גארי ברתיני להקים בישראל את האנסמבל הקאמרי (כיום התזמורת הקאמרית הישראלית)  סמדר שמשה כנגנית האבוב של התזמורת במשך כעשר שנים ובמקביל החלה בקריירה החדשה שלה בהוראת אבוב. היא לימדה רבים מאבובני ישראל היום ובהם גם דודו כרמל, אבובן ראשי בתזמורת הפילהרמונית הישראלית.

"המסירות לתלמידיה, היתה התכונה הבולטת ביותר שלה,היא היתה לכולם כמו אימא" אומר דודו כרמל, בעצמו מורה מבוקש היום."היתה לה אינטואיציה בלתי רגילה באשר לדרך שבה יצירה צריכה להישמע והיא הובילה אותנו לכיוון. אני מודה לה גם על כך שדרכה למדתי להכיר את היינץ הוליגר ואת עשייתו המופלגת במוזיקה". עוד נמנים  עם תלמידיה אורי מירז (בקאמרטה הישראלית), גיא פורת (בתזמורת ע"ש גוסטב מאהלר ובתזמורת פסטיבל בודפסט) ואמיר בקמן (בתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון) ורבים אחרים. היא גם הדריכה במסגרות המפגשים של תזמורות הצעירים ובהם תזמורת בני הקיבוצים ואחרות. למעשה הכירה  מקרוב דורות של מוזיקאים צעירים. עיקר עיסוקה של סמדר בתחום ההוראה היה בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה (ברח` שטריקר) ושם גם עשתה את צעדיה בכיוון החדש, השונה, שהביא למעבר מהוראה לניהול האמנותי.

הממתגת של שטריקר

עם הקמתו של האולם הנפלא בקונסרבטוריון, ולאחר מספר התנסויות בהפקת סדרות קונצרטים קאמריים לצד מתן במה לתזמורות קאמריות שונות, קיבלה סמדר את הניהול האמנותי. בעזרת צוות מצומצם שהלך איתה, עיצבה סמדר מודל שהיה לשם דבר. בזכות פועלה "שטריקר" (הכינוי המקובל למקום) היה למותג של איכות קאמרית. סמדר החליטה על קו ברור שמטרותיו הן שתיים. האחת הגדלת מספרם של המאזינים, השנייה מתן גושפנקה של איכות לכל היצירות שתושמענה במסגרת פעילות "המרכז למוזיקה קאמרית". טביעת אוזן איכותית וקשב לסביבה עזרו לה להשיג את המטרות. קהל המנויים של המרכז גדל פי עשרה ממאתיים וקצת ליותר מאלפיים. מקהל שעיקרו קהל מן הסביבה הקרובה, למאגרים עצומים של קהל.

שזר הביאה לאולם, אמנים ישראלים שהופיעו שם בראשית דרכם, ושבו להופיע בו כשהיו לשם דבר על הבמה העולמית. כשעלות הופעתם בחו"ל עלתה עשרת מונים ויותר על הסכומים שהמרכז למוזיקה קאמרית בתל-אביב מסוגל לשלם, כך הכנר מקסים ונגרוב, הקלרניתנית שרון קם הפסנתרן איתמר גולן ועוד רבים וטובים. למקטרגים על שמרנותה בבחירת הרפרטואר השיבה באורח ישיר שהמרכז למוזיקה קאמרית לא נועד לקדם מוזיקה עכשווית או ישראלית, גופים אחרים אמורים מכוח הגדרת מטרותיהם לעסוק בזה.

כאמור, סמדר שזר הצליחה למתג את "שטריקר". שבועיים לאחר שהודיעה על פתיחת מכירת המנויים לעונת קונצרטים חדשה, נמכרו כבר יותר משמונים אחוזים מהכרטיסים. לאחר הצלחותיה המרובות בתחום הקאמרי כלומר, בנגינתם של הרכבים שונים, פנתה לנסות ולהתמודד עם האגוז הקשה לפיצוח של אולמות הקונצרטים- הרסיטל.  רסיטלים לכלים יחידים (פסנתר בראש אבל גם כלים אחרים) שהיו מצרך מבוקש עד לשנות השמונים המוקדמות, הלכו ונעלמו. ניסיונות שונים  להחיות את הז`אנר האינטימי הזה, נכשלו. רסיטלים הצליחו בישראל רק כאשר המנגן הוא אמן משיעור קומתו של דניאל ברנבוים ואז קהל האלפים הממלא את היכל התרבות בא בחלקו הגדול על מנת להיראות והרסיטל נדון מראש לכשלון מול שיעולים מתגלגלים ורעשים אחרים.

הפתרון שהתגלה ב"שטריקר", הוא סדרת רסיטלים מלווה בשיחה. לזוקפים גבה למקרא הדברים האלה,  יש להזכיר שרבים מבין המוזיקאים ראו (ובחלקם עדיין רואים) בשילוב של מוזיקה ודיבורים חילול קודש. לא פחות. אלא שהסתבר שעם מינון נכון קהל מוכן לשבת גם פרקי זמן ממושכים יותר מאשר ברסיטלים "מקובלים", לשמוע את דברי ההסבר ואז להקשיב קשב מרוכז (נטול רעשים שונים) לרסיטל המנוגן ללא דברי ההסבר. הקהל הזה גם מוכן להימנע משיעולים ומהפקת רעשים אחרים.

רוח חברית

לפני כשנתיים כאשר הוחלט על שיפוץ בניין הקונסרבטוריון, חשבה סמדר שהגיעה העת לשנות. תזמון החשיבה על השינוי תאם את פרישתה של אביגיל ארנהיים מניהול הקונצרטים הקאמריים במוזיאון תל-אביב לאמנות. מצוידת ברשימת לקוחות פוטנציאליים (קהל הקונסרבטוריון, שנאלץ ממילא לנדוד לאולם שבמרכז "ענב" בתל-אביב) במוניטין ובקשרים נכונים בעולם הנגנים, קיבלה סמדר על עצמה את התפקיד החדש. אולם המוזיאון הוא סיפור שונה, זהו אולם שאינו מסתפק במוזיקה קאמרית בלבד, לפחות שלוש תזמורת קאמריות משתמשות בו כאולם הבית או כאולם המרכזי להופעות בתל-אביב, מארח את תחרויות המוזיקה החשובות בישראל ועוד.

הנכס החשוב של סמדר היה במיסוד טעמו של הקהל. קהל מעדיף במקרים לא מעטים הרכב ישראלי מצטיין ("הרביעייה הירושלמית", "רביעיית אביב" "שלישיית ירושלים" החמישייה לכלי נשיפה), על פני הרכב מיובא. נכס חשוב בבניית התכנית השנתית במוזיאון.

עוד מילה אחרונה על סמדר שכשם שהיא היתה אימא לתלמידיה, היתה ידידה קרובה לרבים מן המוזיקאים בישראל ובכלל זה גם למבקרי מוזיקה, שלא בהכרח כתבו רק שבחים. הרוח החברית אפיינה אל כל מעשיה ואת יחסה לעמיתים ב"ברנז`ה" של המוזיקה הקלאסית בישראל. ידידות והערכה הדדית, ניהול בדרכי נועם, נשמה גדולה, חיוך ועשייה גלויה, לצד הבנה מוזיקלית מעמיקה, הם המרכיבים שמהם נוצקה סמדר שזר ומהם נהנה כל מי שהיה בקרבתה. אני שמח שהצלחתי להימנות על מקורבים אלה.

סמדר מותירה אחריה את בעלה, הסופר, העיתונאי והמתרגם דוד שחם, בן, בת ושתי נכדות.     

ההלוויה תתקיים היום, שני, ב- 17:00 בקיבוץ עין השופט.