מעמדים של מופת צרופה

פסטיבל פליציה בלומנטל 2008, שציין השנה מלאות לו עשור, הציב במרכז תחומי העניין את  המוזיקה שפליציה בלומנטל עצמה אהבה לנגן. הפסטיבל יכול היה להצטייר כמעין מפת דרכים של משפחה יהודית שנאלצה לנטוש את אירופה, מוצאת את עצמה בברזיל, לאחר המלחמה המשפחה שבה לאירופה, ובונה את עצמה מחדש ומשם גם מגיעה המשפחה לישראל. 
 
מוקדי העניין של פליציה בלומנטל הם מוקדי העניין של הפסטיבל. מצד אחד המשימה לכאורה קלה, שיחזור יצירות שניגנה, מוזיקה מארצות שבהן  שהתה. ואולם האם הקהל בישראל מעוניין במין פסטיבל כל כך אישי כמו זה. מן החומר הזה צריך לבנות 12 קונצרטים ועוד מופע לילדים. העניין החשוב שראוי להבליטו הוא שהפסטיבל הזה מקדיש מקום נרחב לבניית תכניות עצמאיות משלו, ולידם גם ליבא מופעים מוכנים מן הארץ ומחו"ל.
 
בחמשת המופעים שבהם נוכחתי השנה נשמרה המגמה של שמירה על האיכות ולפסטיבל פליציה בלומנטל  היו גם מעמדים של מופת צרופה. כזה למשל, היה הקונצרט של קבוצת "ארמוניקו קונסורט" מאנגליה. ארבעה-עשר מוזיקאים שמונה זמרים ושישה נגנים שהשמיעו כאן את "גופו של ישו" מחזור אורטוריות המוקדשות לחלקי גופו של הצלוב, רחם עלינו "מיזררה" של אלגרי ו"יפתח" של קאריסימי.
 
עבודתם של חברי האנסמבל בהדרכתו של כריסטופר מונקס, שניצח מן המקלדת, אין להגדירה אלא כ"כיתת אמן" מופת של עשייה מוזיקלית. כל צליל נהגה בעוצמה הנכונה ובמינון המדויק קטעי הסולו, פרקי הא-קפלה, המעברים הכליים וצירופי הכלים והקולות. היצירות, שתיים מוכרות יותר של אלגרי  ושל קאריסימי, הראשונה עם צליל הסופרן שמדמה זמרת מלאכים והשנייה עם פרק המקהלה המסיים המהווה נקודת ציון בתולדות המוזיקה הווקאלית, ויצירתו של בוקסטהודה הפחות מוכרת, קנו לעצמן באמצעות הביצוע המרנין קהל חדש ובעיקר הוכיחו שאמת המידה של האיכות שפסטיבל זה מעמיד לעצמו מדי שנה, אינה יורדת.
 
מופע אחר וצבעים אחרים הביאו ארבעת חברי "ראבו דה לאגרטישה" (זנב השממית) שחגגו על ה"שורו" הברזילאי. הרכב של גיטרה בת שבעה מיתרים, סקסופון (בחלק מן הקטעים נשמע גם צלילו של החליל), קווקיניו ( מעין גיטרה קטנה) וכמה כלי הקשה בראשם הפנדיארו הביאו לבמת מוזיאון תל-אביב את מורכבותו של סגנון ה"שורו". מצד אחד מדובר בסוגה מוזיקלית עצובה, אבל ה"שורו" החליף את עורו מספר פעמים וידע לבטא רגעי שמחה. חברי הרביעייה נגנו יצירות שוֹרוֹ של מלחיני ברזיל הגדולים ובראשם וילה לובוס הקלאסיקון, באדן פאול, מגדולי הגיטריסטים בגא`ז הברזילאי, דוֹריבַל קאימי המוכר משיריו הרבים ועוד. הקהל, בחלקו הגדול ברזילאים לשעבר ולשהווה, הלך והתחמם והיו לו כל הסיבות.
 
לעומת מופעים אלו דווקא מופע הפתיחה שבו לקחו חלק שישה פסנתרנים והתזמורת הקאמרית הישראלית, לקה בחוסר אחידות באיכות הנגינה.  צמד הפסנתרנים מקנדה באקס וצ`אנג נשמעו בערב זה וגם למחרת "תלמידיים" מדי לפסטיבל כזה. עפרה יצחקי היססה מדי בנגינת הסונטה של סקרלטי. יוני פרחי היטיב לנגן את הוואריאציות של בטהובן ואת הסקרצו של שופן. התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוחו של פרחי מן המקלדת, נשמעה "כבדה" מדי בקונצ`רטו של מוצרט לשני פסנתרנים ועוד יותר בקונצ`רטו של באך לארבעה פסנתרים.
 
מופע "שלוש הקליאופטרות" למחרת בגלריה שערך הקלידן איתן שמייסר וכיכבו בו הילה בג`יו ואלכסנדרה שבת כלל יצירות על דמות המלכה המצרית של הנדל והאסה באיטלקית ושל מתסון בגרמנית. המוזיקה יפה ושירתה של בג`יו בלטה לטובה. אלא שמופע כזה זועק בימוי והנוסח הקונצרטי  מעניק לו נופך של אנמיות מיותרת. 
בתכנית "פסנתר ועוֹד" גנבו את הבכורה אורחי המופע רקדני להקת קמע ביצירה של הכוריאוגרף, ליאור לב לקטעי מוזיקה בנגינה מוקלטת פליציה בלומנטל. רקדני הלהקה שיחקו במוטיבים של זוגיות תוך שזירת סיפורים קצרים ומעודנים, בקלילות ראויה. צמד הפסנתרנים הקנדים שניגנו הפעם יצירות של לוטוסלבסקי, פיאצולה ורחמנינוב שמרו על הנוקשות של הערב הקודם וביצירות בטהובן (הפתיחה ל"אגמונט" ומוצרט הפתיחה ל"דון ג`ובני") שלנגינתן הצטרפו הפסנתרנים בתיה מורביץ ורון טרכטמן מישראל, לא העלו את איכות הנגינה ליותר מסקרנות לשמוע את היצירות התזמורת בעיבוד לשני פסנתרים. במלים אחרות נותרנו עם הרוח ה"תלמידית" מדי.
 
מחמאה נוספת בסיום סקירת הפסטיבל לקולאז`ים של אנט סלין ושמעון מזרחי שמעטרים את התכנייה הערוכה בטוב טעם, הקולאז`ים המוקפדים מאוד משדרגים את החוברת.