פילטר של עשרות שנים
 
הצלילים, צלילי חגיגה יהודית מזרח אירופאית אמיתית, כולל היידיש, הרוסית, הכינור, האקורדיון ושאר האלמנטים העממיים המתבקשים. הידיים, ידיהם של נועם ענבר ("הבילויים") בשירה ובתוף, אייל תלמודי ("בלקן ביט בוקס") בקלרנית, אסף תלמודי (שהפיק את אלבומיהם של שלומי שבן ונועם רותם) באקורדיון, גרשון לייזרסון בכינור ובשירה ואביחי טוכמן בקונטרבס.
 
החמישה נוטלים עליהם את תפקיד הכלייזמר היהודי, ולא בגלגול העדכני שלו, אלא תוך שמירה מוקפדת על שחזור קטעים אינסטרומנטליים ושירים שנוגנו בחתונות, בתיאטרון היידי ובאירועים אחרים של הציבור היהודי, בימים שלפני מלחמת העולם השנייה. בשרביט ההפקה המוזיקלית אוחז תמיר מוסקט, והאלבום שיצרו, הנושא את שם ההרכב, "אוי דוויז`ן", יצא לחנויות ממש בימים אלה, במקביל להופעות הרבות של ההרכב, בארץ ובחו"ל.
 
"המשיכה שלנו למוזיקה הזאת היא גם ברמה המוזיקלית גרידא", אומר אסף תלמודי. "זו מוזיקה שמאוד כיף לנגן, חוויה של השתתפות במוזיקת עם היא שונה מאוד מנגינה של חומרים שלך או של מישהו אחר. זה סוג אחר של פעילות. נגינה של פולק שייכת יותר לקבוצה מאשר לבנאדם - וההתפתחות ההיסטורית של הפולק היא יותר מורכבת, כך שהתוצאה שאתה מקבל היא תוצאה של פילטר של עשרות ומאות שנים של מנגינות - וזו חוויה מאוד שונה ומאוד כיף לקחת בזה חלק.
 
"ברמה השנייה, זה גם מעניין מבחינת המשחקים והדיונים שזה גורר ביחס להגדרה העצמית של אנשים פה. כל המשחק הזה על הקו שבין יהודי לישראלי, בין מזרחי למערבי, המוזיקה הזאת יושבת על איזה צומת שהוא מאוד טעון מהבחינה הזאת. גם העובדה שהיא הייתה חסרה כל כך הרבה שנים יוצרת איזו תחושה מעניינת של מאמץ אקולוגי כזה של לשמר איזה שריד לתרבות שכבר לא מתקיימת באופן עצמאי, אז גם מהבחינה הזאת זה מעניין".
 
"הדגש שיש היום על ביטוי אישי במוזיקה הוא מוגזם"
 
כששמעתי לראשונה על הפרויקט שלכם שאלתי את עצמי אם זה קשור איכשהו לטרנד של החזרה ליידיש, או לחזרה בתשובה, או שאולי הקשר הוא באמת לעובדה שהשנים האחרונות מלאות בחזרה לשורשים של בית אבא מהכיוון המזרחי וזו סוג של התעוררות של השורשים האשכנזים. אתם, למשל, אשכנזים כולכם? זה קשור לזה?
 
"המזל של התנועה המזרחית הוא גם שההכחדה התרבותית שלה התחילה בשלב הרבה יותר מאוחר, וגם המזרחים השכילו לדעתי, בשלב יותר מוקדם, לא לוותר על המסורות המוזיקליות שלהם. בהרכב אנחנו כולנו פחות או יותר אשכנזים, יש כל מיני בני תערובת בלהקה, אבל לא יודע אם זה קשור. אף אחד מאיתנו לא בא מבית שבו ניגנו את המוזיקה הזאת. חוץ מלשמוע את היידיש בבית אצל הסבים והסבתות, זה הקשר היחידי שלנו.
 
"אבל זה כן תנועות מקבילות שקורות בכל העולם. אני חושב שאנשים מאסו בהיסטוריה המוזיקלית המומצאת ששולטת ברוב ארצות המערב שבעצם מבססת את רוב המוזיקה שאנחנו שומעים על מוזיקה אנגלית ואמריקאית, ואני חושב שבכל העולם יש איזה תנועה ריאקציונרית של חיפוש מוזיקלי שהוא פרה-מערבי או פרה-גלובלי. אני לא חושב שזה בהכרח עניין יהודי, למרות שאיפה שמוכחדת שפה שלמה, כמו הלדינו או היידיש, אז זה כאילו יותר דחוף, אבל אני חושב שאת תגלי תנועות מוזיקליות דומות בכל מדינה מתמערבת בעולם היום".
 
אתם מנגנים את המוזיקה הזאת אחד לאחד כפי שהיא במקור. לא היה לכם עניין להשתמש בה כהשראה ליצירת מוזיקה מקורית?
 
"זה גם נשמע לנו יותר טוב, אינטואיטיבית, מוזיקלית, וגם אני חושב שיש הרבה אנשים שמשחקים את משחק ההשפעות. אותנו זה פחות מעניין. מכיוון שהחומרים האלה לחלוטין לא מוכרים לציבור, עדיף להשתמש בכוח המקורי שלהם, ואם זה משפיע על מישהו אחר ליצור קשר יותר מורכב עם התרבות הזאת אז אשרינו, אבל אנחנו נהנים מהעניין המקורי. יש מאות מנגינות ושירים שאנחנו נהנים לנגן ולשיר. החוויה פה היא יותר של השתתפות, מבחינתנו, מאשר של יצירה.
 
"בגלל שכולנו מעורבים בפרויקטים שכן עוסקים בכתיבת החומר, הפרספקטיבה של עיסוק בחומר שהוא כבר כתוב, דומה קצת לסיפוק שאתה מקבל מלנגן מוזיקה קלאסית. אני באופן אישי, ואולי גם חלק מהחברים בלהקה יסכימו עם זה, חושב שהדגש הטוטלי שיש על סוג מסוים של ביטוי אישי במוזיקה היום הוא מוגזם, והוא באיזשהו מקום לא לגמרי מוזיקלי. למוזיקה יש הרבה יותר פנים מאשר רק המשחק של ההמצאה. לנו זה חשוב בתור מוזיקאים גם לזכור את זה, זה מתאזן יפה עם הדברים האחרים שאנחנו עושים".
 
"כמעט לא מצאנו מורים מיד ראשונה"
 
השירים הם ביידיש וברוסית, ממש הלכתם ולמדתם יידיש?
 
"אנחנו לא לגמרי יודעים את השפה. נועם למד באוניברסיטה יידיש, והוא עושה מאמץ מאוד גדול לשיר את השירים עצמם בצורה מדויקת. הוא יושב עם אנשים שמומחיותם בשפה הזאת, ודואג להיות כמה שיותר נאמן למקור, אפילו ברמת המבטא. אבל אנחנו לא באמת שולטים בשפה. בחלק מזה אנחנו צריכים להתבסס על אחרים. עם השירים ברוסית יותר קל כי גרשון עלה לארץ מרוסיה בגיל עשר אז הידע שלו בשפה יותר אמין. גם כשהוא שר ברוסית הוא שר במין דיאלקט כזה שהיו שרים פעם רוסים יהודים".
 
איפה אתם מוצאים את כמויות החומרים המקוריים האלה, בבתים של הסבים?
 
"בעיקר עושים את זה דרך נבירה בהקלטות ישנות. זה הכל דברים שצריך להשיג בספריות של האוניברסיטאות, קצת גם דיסקים מסחריים שיוצאים, מדי פעם אנחנו גם מצליחים לפגוש מורים, אנשים שמנגנים את המוזיקה הזאת. כמעט ולא מצאנו מורים מיד ראשונה שניגנו עוד במזרח אירופה, אבל התמזל מזלנו לעבוד עם מוזיקולוגים ואמנים שלמדו מאנשים עוד מהיבשת הישנה, מה שנקרא.
 
"המוזיקה הזאת, ההכחדה הגדולה שלה היא במלחמת העולם השנייה. כמו כל הצדדים של תרבות היידיש, השבר הוא בסוף שנות השלושים, ובשנות הארבעים. להבדיל מספרות, המכה למוזיקה היא יותר כואבת, כי היא תועדה קצת בתווים, אבל הרבה ממנה הלך לאיבוד עם ההיעלמות של הנגנים ושל הציבור שהיא יועדה לו מלכתחילה. הרבה מהמוזיקה אבד לנצח, ומה שיש לנו מלמידה מאנשים זה לא אחוז גדול מהתרבות המקורית".
 
הופעה לארבעה דורות
 
מי הקהל שבא להופעות שלכם?
 
"הקהל מאוד מגוון. כיוון שאנחנו מקפידים לנגן הרבה במועדונים שלא מאופיינים בדרך כלל במוזיקה הזאת, אז מתקבצות קבוצות מאוד הטרוגניות של אנשים, משמאלנים קיצוניים לימנים קיצוניים, גם חילונים וגם דתיים, גם צעירים וגם כל מיני אנשים שעוד דוברים את השפה, ומאוד שמחים לשמוע את השירים האלה מבוצעים. אז יש לנו מנעד מאוד גדול של קהל. אנשים מגיבים למוזיקה הזאת בצורה מאוד רגשית.
 
"מה שיפה בהופעות בלבונטין, למשל, זה שהמועדון מצד אחד מפוצץ, יש גם הרבה צעירים חובבי מוזיקה ומוזיקת שוליים מכל מיני סוגים, וחלקם חוזרים אחרי זה עם ההורים שלהם או עם הסבים שלהם. בהופעה האחרונה רק מהמשפחה שלי היו ארבעה דורות, גם הבת שלי שהיא בת חמש, וגם הסבא רבא שלה שהוא בן שמונים. והוא לא היחידי. אני חושב שזה גם מאפיין של מוזיקת עם באופן כללי, שהפוטנציאל שלה לקשר בין דורי הוא יותר גבוה. גם בכלל שככה היא מלכתחילה התפתחה. הפונקציה של מוזיקה של קהילה הולכת הרבה יותר לכיוון של איחוד מאשר מה שאנחנו מכירים ממוזיקת פופ למשל, שהיא כל הזמן חותרת להגדרה בין קבוצות. הסוגים האלה של המוזיקה, בכל העולם, יש בהם איזה קסם שמכוון דווקא לאיחוד של קבוצה, או לפחות לפעילות מאחדת מסוימת כמו ריקוד או שמחה.
 
"אייל ואני מנגנים עם נועם בהופעות של הבילויים, אז זו חוויה מעניינת, כי יש המון דברים במוזיקה שהם דומים, אבל אם את חושבת על מה הפונקציה שממלאת המוזיקה, זה מאוד שונה. רוקנרול באופן כללי עובד מאוד על פילוג בין קבוצות, ואם תסתכלי על הבלוז או הגוספל, האבות של הרוקנרול, הם עובדים הרבה יותר על לאחד את הקבוצה. הניואנסים החברתיים מוזיקליים היסטוריים הם מעניינים, אבל לא צריך לדבר עליהם הרבה, כשבאים להופעה כזאת זה עולה לפני השטח בעצמו. השאלות האלה קורמות עור וגידים תוך כדי הופעה".
 
הופעתם כבר כמה פעמים לחו"ל. איך מגיב קהל לא יהודי למוזיקה כזאת?
 
"היינו בסיבוב בצפון אמריקה, עכשיו חזרנו מהמזרח הרחוק ובעוד שבועיים ניסע להופיע בפולין. בהופעה במזרח הרחוק זה היה מעניין. היו הרבה מקומיים וקצת אזרחים זרים, אין שם כל כך הרבה יהודים במקומות האלה, והיו הופעות נהדרות. כמובן שאצלם המפגש עם המוזיקה הזאת פחות טעון, מצד שני, כשמנגנים מוזיקה פרימיטיבית במספיק שכנוע עצמי זה בדרך כלל גם משכנע את הקהל ואנשים מצטרפים".
 
ואיך אתם בונים את ההופעות?
 
"זה בדרך כלל מתחיל משירים. מנגינות שאנחנו מנגנים כדי להתחמם, ומתישהו זה מתדרדר לריקודים. אנחנו בדרך כלל מעדיפים שההופעות מתדרדרות להיות אקטיביות מבחינת הקהל, גם כי זו הפונקציה המקורית שהמוזיקה הזאת מילאה. מוזיקת עם לא מיועדת להאזנה פסיבית. יש בה חלקים ספציפיים שאפשר פשוט להאזין להם, אבל מתישהו חייבים לרקוד, וזה משהו שאנחנו מעודדים. זה גם נורא נחמד ליצור את הסיטואציה של ריקוד בלי תופים וכלים חשמליים. זה תמיד פלא כשזה קורה, שאנשים יכולים לרקוד מוזיקה שאין בה כלי הקשה. זו דינמיקה מאוד עדינה ומיוחדת של מוזיקה לריקודים".

"אוי דוויז`ן" יופיעו במוצאי שבת הקרוב, 14 ביוני ב- 22:00 בבירא רמה בירושלים וב- 23 ביולי בלבונטין 7.