מאבק על אוזנו של המאזין

אם צריך לדרג את היצירות שנוגנו בקונצרט ליל אמש במוזיאון, נראה שהתזמורת ומנצחה אבנר בירון השקיעו את מירב המאמצים בקונצ`רטו לכינור ולתזמורת של בטהובן. ההתמקדות בהכנה הייתה איך לדאוג שתזמורת שיש בה 34 או 36 נגנים תישמע כמו תזמורת סימפונית באולם שיש בו 560 מושבים ואקוסטיקה מתאימה למופעים קאמריים. המאמצים להישמע טוב ואפילו טוב מדי, יצרו צליל גדול מדי לאולם.
 
נגינתו של הסולן הגרמני קוליה בלכר, שהצטיין בחורף האחרון בפסטיבל המוזיקה הקאמרית הבינלאומי באילת בנגינת הקונצ`רטו לכינור של קורט וייל, נשמעה כאן פחות מעניינת. נגינתו מתאפיינת בנטייה שמדחיקה יסודות רומנטיים ומנסה להיות ישירה, אבל משום כך היא מקבלת מידה של בוטות שלמרבה המזל הלכה ודעכה מפרק לפרק. בלאכר גם החליט לנגן קדנצה יוצאת דופן בפרק הראשון. בשעה שרוב הכנרים משמיעים קדנצה מקורית או נוסח של קרייזלר, הלך בלאכר לעיבוד של בטהובן עצמו של היצירה הזאת לפסנתר ולתזמורת והשתמש בקדנצה של בטהובן לפסנתר שהיא שונה באופן משמעותי מזו שנכתבה לכינור, היא גם עושה שימוש בתוף הדוד (הטימפני) ככלי נוסף. במאבק על אוזנו של המאזין, היו מקומות שהמאזין נפל קרבן, אבל כאמור הדברים הלכו והסתדרו לקראת סוף היצירה. הפרק האחרון, רונדו מרתק בפני עצמו, נע בין הלצה פותחת – פריטת הסולן על המיתרים- להמשך מלודי מאוד.  הכל נרגעו והעניקו למוזיקה את החופש שהיא זקוקה לו. את ההליכה בכיוון הנכון הראה נדב כהן, נגן הבסון של התזמורת שלא התרגש משינויי העוצמות התכופים והכתיב את כוונותיו לעמיתיו לנגינה.
 
פעולה זאת, הכתבה, לא נכללת בארגז הכלים של הזמרת קרן הדר, למרבה הצער. קרן פתחה את היצירה באחת היצירות הקלילות שחיבר מוצרט "אֶקזוּלטַטֶה יוּבּילָטֶה" (בלשון עם לועז) ו"שִמחו, עִלצו" (בתרגום מוכר למאזיני הקונצרטים. הפרק האחרון ביצירה הוא "הללויה" מוכר מאוד. קרן הדר שניחנה בקול מיוחד, לא דרמטי מדי, אלא מאופק וצבעוני לא הגיעה למעמד של הפגנת קולה במיטבו, כי התזמורת כבר חשבה על בטהובן וניגנה כאילו הסולן הבטהובני ניצב לפניה ולא ממתק מוצרטי רך, שברירי ומעודן.
 
ככלל נגינת התזמורת בליל אמש, הזכירה לי את אחד הכזבים הנודעים מ"ילקוט הכזבים". אחד הנואמים שהוזמן לדבר לפני פלוגת חיילים, שכח פתק על הדוכן שלפניו וחייל שמצא אותו קרא את ההנחייה הבאה שכתב הנואם לעצמו: "להגביר את הקול, הנימוק לא משכנע!", אלא שמוצרט ובטהובן יכולים לשכנע ללא עזרה בתגבורם.
 
עוד הולכת קרן הדר לאגור כוחות ליצירה האחרונה, השמיעה התזמורת את מחולותיו הרומניים של בלה ברטוק. כאן רוסנה התזמורת בידי הנגן הראשי שלה, ארנולד קובליאנסקי, שניגן את קטעי הסולו התוססים והקוצניים באיפוק ראוי להערכה, איפוק שיילד צליל נעים יותר לתזמורת כולה. רגע של נחת ביצירה קצרה, קצבית וקופצנית.
 
ביצירה האחרונה, "שירי עם" בעיבוד ותזמור של לוצ`אנו בריו, הצטמצמו ממדי התזמורת לכלל שבעה נגנים, כשלא כל הכלים מנגנים כל הזמן. כאן בלטה הנבלאית גתית בועזסון, בנגינה נכונה ורגישה ליצירה כולה ולסולנית בפרט. קרן הדר הגיעה במחזור זה למיטבה. אחד עשר השירים כוללים שירים מארה"ב, מצרפת, מסיציליה, מאיטליה, מסרדיניה, מחבל אוברנייֶה בצרפת (עם עגה מיוחדת משלו) ולבסוף שיר משעשע מאזרבייג`אן. לחניהם של שניים מהשירים הם פרי דמיונו של בריו והשאר עיבודים שלו למוזיקה עממית.

יריעה זו אפשרה לקרן הדר להפגין את יכולותיה בדרמה, כל שיר זכה להגייה לשונית מוקפדת ואליה הצטרפו תנועת הגוף הנכונות. כל שיר דרמה זעיר אנפין. על כך היא ראויה לכל שבח. המנצח והתזמורת, שיש לה קהל אוהבים גדול ובצדק, צריכים לחשוב להבא איך להיות טובים ולא טובים מדי. לאולם הקונצרטים של מוזיאון תל-אביב זה בהחלט מספיק.       
 
 
הקאמרטה הישראלית ירושלים, סדרת "קולות וכלים" קונצרט מס` 6 מוזיאון תל-אביב לאמנות אולם רקנאטי.