למצוא חריץ קטן של אהבה

פקיד אפרורי מואס בחיי השגרה המשעממים שלו ומחליט להתאבד תוך 24 שעות אם משהו דרסטי לא ישנה את מסלול הייסורים שלו. נשמע מדכא עד עפר? לא בהכרח. ההצגה "יחיאל" בהשתתפות תלמידי שנה ג` בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת חיפה, שביים משה מלכא, דווקא אמורה לרומם את רוח הצופים ולהפיח בהם תחושת חמימות ותקווה.    

מלכא, במאי ויוצר פורה להפליא הפועל בצניעות בשולי העשייה התיאטרונית בישראל ב-15 השנים האחרונות, הוא מנהלו האמנותי לשעבר של פסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב ובמאי הבית של התיאטרון האתיופי בבית הקונפדרציה בירושלים. אבל מלכא הוא גם, ובעיקר, אבי השפה התיאטרלית הייחודית "זיצ" - תיאטרון פיזי ליצני המאפשר צלילה אל מצולותיה האפלות ביותר של הנפש מתוך תחושת נאיביות ראשונית, שמחה ותשוקה לחיים.  בהשראת השפה הזו העלה מלכא בין השאר את ההצגות "שחורים"  מ-2003 ו-Love Box  מ-2006 בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שזכו להצלחה רבה בקרב הקהל והמבקרים.

איך מתיישבים הנושאים הלא-מרנינים של ייאוש ומוות עם ניסיון לשמח את הקהל?

הרעיון ביצירות שלי הוא לא להצחיק את הקהל בכוח אלא לגעת בו במקומות הכי אמיתיים ואוניברסליים, להביא אליו את החיים כמו שאני מבין אותם – הפתטי והאבסורדי, העצוב והמצחיק, הכואב והמהנה. כל הקונפליקטים האלה נובעים בעצם מן הצורך האינסופי שלנו באהבה, צורך שאנחנו לומדים להסוות כמבוגרים, והשחקנים נוגעים בזה בצורה הכי ראשונית, אינפנטילית ופרימיטיבית. הכוונה היא לא לגרות את הצופים מהמקומות הנמוכים של מניירות וגימיקים אלא לבנות בעדינות דמויות עם אפיון ספציפי שמביאות גם את השחקנים וגם את הקהל לסוג של התבוננות עצמית. אפשר לומר שהעיסוק בבדידות ובחוסר האונים האנושי באופן לא קלישאתי, או "זיצי", מוליד את הטרגי-קומי, מיישב את הקונפליקט, ומדהים לראות עד כמה הצופים נרגעים, נהנים וצוחקים מול העיסוק בבדידות ובמוות. 

גם ב"יחיאל" וגם בהצגה Love Box המוטיב החוזר הוא העיסוק בחייהם של פקידים, מה מושך אותך בדמויות כאלה?

"יחיאל", וגם Love Box לפניה והצגות אחרות שעשיתי, משקפות את הרצון שלי לבדוק את ההשתעבדות של אנשים לרוטינות ואת היכולות שלהם לשבור אותן. הפקיד, בעיניי, הוא סטטוס שמתקשר לכל אחד מאיתנו כי הוא מסמל את הדברים שאנחנו משתעבדים להם בחיים: קריירה, משפחה, הצלחה. הרוטינות גורמות לנו להתחיל לחשוב בצורה מסוימת ולעשות דברים שאנחנו לא אוהבים כדי לרצות את המערכת, ולפעמים מגיע הרגע שבו אנחנו ממצים את זה.

הפקיד ב"יחיאל" הוא איש מוחמץ, לוזר, שמחליט שאם כבר הוא חי את חייו כאיש מת אז מה הטעם ואז קורה לו משהו מדהים – ברגע שהוא מפסיק לפחד מהמוות וקורא תגר על המעגל הקבוע מראש מתחילים לקרות לו דברים והוא מוצא חריץ קטן של אהבה.

מה זה בעצם שפת "זיצ", מאיפה זה בא?

בתור אדם שגדל בבית דתי ועזב את המסגרת הזו ניצבתי מול שאלות מאוד גדולות, מפני שידעתי שאני חייב למצוא השקפת עולם אלטרנטיבית לדת והתיאטרון הרפרטוארי לא נתן לי מענה. לא רציתי לבצע דברים שיצרו אחרים, רציתי לבטא את העולם האישי שלי בשלמות. בשלב מסוים התעמקתי בשיטת אלכסנדר שלימדה אותי את האיזון בין תנועה לחוסר תנועה ובין עשייה לאי עשייה ומתוך זה נולדה שפת ה"זיצ". מדובר בתהליך עבודה עם שחקנים שנמשך בדרך כלל כשנה עד שנה וחצי ומחבר אותם למקום ראשוני של זרימה אינסופית – מצחוק לבכי, משלווה לכעס, מאלימות לחושניות וכולי. אני קורא לזה תיאטרון ילדים למבוגרים. זו שפה תיאטרלית שונה לחלוטין מזו שרואים בתיאטרון המיינסטרים בארץ, שפה אוניברסלית שמדברת בישירות ילדותית ומשתטה. היא לא מתקשרת דרך מילים אלא ממקום הרבה יותר עמוק – שפת גוף, נשימות, אנחות, ג`יבריש, חפצים, סרטוני אנימציה, כל מיני דרכים אלטרנטיביות שבודקות התניות של קהל קצר רוח שרגיל למופעי אינסטנט. ההתפרקות הטוטלית של הגוף, החופש היצירתי הזה מוליד שחקנים מאוד מעניינים.

אז אפשר לקטלג אותך כבמאי פרינג`?

אין לי תשובה פשוטה על זה. אין ספק שאני עושה תיאטרון שהוא לא מיינסטרים, אבל לפרינג` בארץ אין בית. יש מקומות כמו "תמונע" שהם סוג של סופרמרקט, לא בית שקבוצת תיאטרון יכולה להתפתח בתוכו. תיאטרון המיינסטרים בארץ מאוד שולט ודומיננטי ולא נפתחים כאן בקלות לדברים שהם אחרים ושונים, האמנות הפכה כאן לסוג של קרייריזם והם פוחדים מהישירות הילדותית של "זיצ". באיזשהו מקום זה משחרר מפני שאין לי מה להפסיד. אני לא שייך לשום קליקה או גורם של הצלחה. אבל מתסכל אותי שיצרתי תיאטרון חדש ואחרי 15 שנות פעילות אני עדיין לא יודע איפה תעלה ההפקה הבאה שלי. הייתי רוצה תיאטרון קטן משלי, תיאטרון `זיצ`, שאוכל ליצור בו בסבלנות ובנחת ולהגיע לקהל רחב ככל האפשר. 

"יחיאל" תעלה בין התאריכים 7-15 באוגוסט ב- 20:30 באודיטוריום הכט באוניברסיטת חיפה.