אנמיות בגזרה האיטלקית
 
במשחק רבע הגמר על גביע אירופה בכדורגל שהתקיים בווינה ביוני האחרון, ניצחו הספרדים את האיטלקים רק לאחר 120 דקות (משחק והארכה שהסתיימו בתיקו)  הפנדלים הכריעו את הכף לטובת ספרד שדהרה משם אל הגביע כעבור ימים ספורים. אתמול בפסטיבל המוזיקה הקאמרית הבינלאומי באולם ימקא בירושלים, הספרדים ניצחו מייד לאחר המחצית. לא היה כל צורך בהארכה. הקהל אמר את דברו והקהל הפעם צדק.
 
את איטליה יצגו אמש ורדי, בּוֹקֶריני סקֶרלטי (שני האחרונים אמנם השתקעו בספרד אבל הם איטלקים. ככה זה!) ואת ספרד ייצגו דה פאייה ומנואל אינפָנטָה. לא ברור מה הנחה את סדר היצירות שהושמעו אתמול אבל ברור שהיו כאן שני חלקים שונים, כמעט הפוכים במהותם.
 
יצירתו המעודנת של בוקריני שפתחה את הערב -  חמישייה לגיטרה עם הישראלי חנן פיינשטיין בגיטרה ואיתו מרטין ושוויגר בכינור, קארוצו בוויולה והלמרסון בצ`לו – היא יצירה בעייתית. הבעיה המרכזית היא האיזון בין הכלים: לגיטרה צליל מעודן שצריך להתמודד בנגינה בצוותא עם רביעייה קאמרית. לא פשוט. אבל הבעיות לא נגמרות כאן. אחרי שהושג האיזון צריך גם אמירה מוזיקלית. אתמול לא הייתה אמירה. היא הייתה חמודה ונעימה, אך יותר מזה לא היה שם. אגב, אני משוכנע שמי שהקשיב ליצירה בשידור שמע נוסח טוב הרבה יותר, כי בשידור יש מי שדואג לאיזון משופר, גם אם הוא אינו קיים במציאות באולם הקונצרטים.  
 
דומניקו סקרלטי היה אשף כלי המקלדת, אם לדייק אשף הצ`מבלו. הסונטות שכתב לכלי מהוות אתגר לכל הפסנתרנים והצ`מבלנים עד עצם היום הזה והן תמשכנה לאתגר גם בעתיד. אוזנינו מתחדדות לקראת כל ביצוע. מה יצליח הפסנתרן הזה לעשות מול כל קודמיו? אתמול היינו אמורים להיות משוחררים מן ההשוואה  הזאת. המלחין ישראל שרון עיבד ארבע סונטות להרכבים חדשים: אחת (ברה מג`ור ק` 535) לנגינת כינור יחיד (מיכאלה מרטין) ושלוש נוספות ק` 520, 532 ו- 519 (לפי סדר השמעתן) לשביעייה שכוללת חלילית, חליל, אבוב, קלרנית, נבל, צ`לו וקונטרבס.
 
העיבודים היפים כשלעצמם, נטלו את נשמת יצירותיו של סקרלטי. היצירה לכינור נשמעה כמעט כמו יצירה של לא מסובכת של באך לכינור יחיד. יתר השלוש נשמעו כיצירות בארוקיות שעובדו מעט לנגינה בהרכב שכלל כלים של אז וכלים של היום. נעלמו המתח והדרמה שיש בנוסח המקורי לכלי מקלדת. תחושת האנמיות שלוותה בקהל "מנקר" ובמחיאות כפיים מנומסות.
 
את הכבוד האיטלקי האבוד הצילה באורח חלקי בלבד הרביעייה של וֶרדי בנגינת רביעיית ארלנבוש (ברנבוים, שוויגר, קארוצו ופארק). עד לפרק השלישי נשמע  אפילו ורדי חסר נשמה כמו שני קודמיו, אבל בפרק השלישי התעורר הצ`לן טיפ פארק והחל למשוך את היצירה למחוזות פיוט מושכי לב. הסקרצו-פוגה, הפרק המסיים את היצירה הביא מעט נחת (לכן דרך אגב,3:1 ולא 3:0) לאוזניים העורגות אל הדרמה המוזיקלית.

דם ספרדי תוסס
 
לאחר ההפסקה התמונה השתנתה לחלוטין. הפואמה "פּסיכֶה" של מנואל דה פאייה למלים של אוֹברי, הצרפתי, לזמרת (סטלה דופקסיס) ולהרכב הכולל כינור, ויולה, צ`לו חליל ונבל. דה פאייה צייר תמונה על גבול האימפרסיוניזם, כאשר יש קווים ספרדיים במוזיקה וההאזנה לקולה של דופקסיס התחדדה. היא הלכה והעמיקה בשבעה שירים ספרדיים של אותו מלחין. שבעת השירים האלה, מעלים בצבע ובמקצב את רוח ספרד הדרומית בסגוידייה, ואת רוח ספרד הצפונית בחוטה ועוד.
 
דה פאייה מצליח בתביעתו מהזמרת, לקבל את המוזיקה, את העצבים של הארץ החמה ההיא ואת הקצב המאיים בכל רגע לפרוץ מעורקיה. הפסנתרן אשר פיש סיפק את הבסיס הקצבי התוסס ואילו סטלה דופקסיס הייתה טובה, אולי אפילו טובה מדי. מעט יותר חספוס היה משדרג את השירה, אבל גם כך שבעת השירים היו כדור המרץ שהקהל חיכה לו. לפתע זרם דם לקונצרט. הקהל, מבין עניין כאמור, קרא לדופקסיס וּלפיש לשוב ולקוד פעם אחר פעם.

אחרונים בתכנית ליל אמש היו מחולות אנדלוסיים של מיכאל אינפנטה, שלושה מחולות לשני פסנתרים. יצירה יותר קלילה ברוחה, אבל הקלילות לא שיבשה את דרכם של שני הפסנתרנים הישראלים יעל קרת ובשארה הארוני מישראל, שהפכו את היצירה לחגיגה של וירטואוזיות מלהיבה וכאמור מיקמו את ספרד בצד המנצח. אוֹלֶה!     
  
  
הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים - קונצרט שני,  31 באוגוסט 2008, אולם ימקא.