מוזיקה - דני סנדרסון עושה קאוורים בסתר

בשקט בשקט הוציא דני סנדרסון אלבום קאוורים מוצלח שכולו חגיגה של החלק המואר והשמח של שנות השישים האמריקאיות עם שירים כמו Rescue Me, Baby It’s You,
Gimme Some Lovin ,Drive My Car ו-Dancing in The Streets.

האלבום הוא תיעוד של מופע חד פעמי שהתרחש בפסטיבל ג`אז בלוז ווידאוטייפ לפני כשנה, ומאז, למרות חד פעמיותו המוצהרת, הוא עולה מדי פעם על במה, בעיקר במסגרת של פסטיבל כלשהוא. הפעם, הוא עולה השבוע במסגרת פסטיבל הסאמר בלוז בתיאטרון גבעתיים.

תקליט על הדרך

- אז איך נולד הרעיון לאלבום הזה, ולמה בעצם הוצאת אותו כל כך בשקט?

"לפני שנה ומשהו פנו אלי במסגרת הפסטיבל בהצעה לעשות ערב של שירים שאני אוהב, תרגמתי את זה לרעיון של להתחבר לזמרות השחורות מדימונה (הזמרות הכושיות העבריות נאוה ואלישבע בת ישראל) ולצרף אותן להרכב שלי לצורך המופע.

יניב דוידזון, הבעלים של הלייבל `עננה` ושל הלייבל החדש יחסית `קלאודיה`, שמוקדש כולו להוצאת דיסקים באנגלית של אמנים ישראלים, החליט לתת לזה קורת גג ורצה להוציא את הקלטת המופע כאלבום. האמת שאני הופתעתי שמישהו מוכן להוציא את זה, כי אני לא חושב שמוזיקה שעושים אמנים ישראלים באנגלית היא סחירה במיוחד בארץ. גם היססתי לעשות מזה עניין כי לא רציתי שזה יצור את הרושם שזה הכיוון שלי היום. זה קוריוז מענג ביותר, זה ערב חד פעמי מתמשך, מדי כמה חודשים אנחנו עושים הופעה כשיש את המסגרת הנכונה. בלי קשר לזה אני מופיע עם הערב שלי באופן סדיר ורציף.

עוד סיבה לשקט הזה שבו הוא יוצא, היא כדי לא להטעות ולא לגרום לאנשים לחשוב שזה התקליט החדש שיצא לי. הדיסק הזה הוא דיסק כיף שאני גאה בו, אבל זה תקליט על הדרך, לקראת דיסק חדש של שנים עשר שירים חדשים ושל יצירה מקורית שאני מקווה שתהיה מעניינת".

שנות השישים באמריקה בזמן אמת

האלבום, שלא סובל מתחושת מאמץ היתר שסובלים ממנו בדרך כלל אלבומים כאלה של אמנים ישראלים אחרים, מזכיר את העובדה שסנדרסון עשה את השנים החשובות של נערותו בניו יורק, ובזמן שבארץ יכלו רק לחלום על ג`ים מוריסון, הוא פשוט היה שם בקהל וראה את הדבר האמיתי בפעולה.

"בגילאים עשר עד שמונה עשרה גדלתי בניו יורק. אבא שלי עבד באל על והוצב שם, וזה היה בשבילי הלם תרבות לחוות את כל המוזיקה של שנות השישים המוקדמות בזמן אמת.

למדתי שם במגמת ציור בבית ספר לאמנות ומוזיקה, שהיה ממש כמו בית הספר שבסדרה `תהילה`, עם כל מיני סיטואציות כמו ללכת לשיעור ולראות במסדרונות שלוש כושיות ששרות שיר של ה`סופרימס` ועושות את כל הכוריאוגרפיה תוך כדי הליכה".

חצוי בין "בצל ירוק" להנדריקס

מלבד החוויות במסדרונות, נהנה סנדרסון בשנות התיכון שלו ממיטב ההופעות של המוזיקה האמריקאית ואפילו הופיע בעצמו, עם להקות מרקידות, בתיכונים אחרים.

- תסלח לי, אבל מה בעצם גרם לך לרצות לחזור לארץ?

"רציתי להיכנס ללהקת הנחל ולעשות צבא. אני חצוי לחלוטין. הילדות שלי מורכבת מצד אחד מ`בצל ירוק`, `הצ`יזבטרון` ו`התרנגולים`, ומהצד השני הנדריקס, ואני חי בשלום בין שני העולמות".

- מה אתה מרגיש כשאתה מתעסק בחומרים האלה, שכמו שכתבת בעטיפת הדיסק, שרת אותם עד עכשיו "במסיבות, בבאלאנסים, במכונית, במקלחת, באוזני ילדיי, ובכל מקום מלבד על הבמה"?

"התרגשתי. אפשר לראות בצילומי המופע שיש לי חיוך שלא נמחק לי מהפרצוף כל הערב. בשירים העצובים זה נראה קצת אפילו לא לעניין..."

קאוורים דומים למקור

סנדרסון, גיבור גיטרה ישראלי שיתכן שהעיסוק המוגבר שלו בהומור טשטש אולי במעט את הגיטריסטיות שלו בעיני הקהל, נשמע טוב מתמיד באלבום הזה. הגיטרה שלו מקבלת את הכבוד הראוי לה, ההומור מפנה מקום לביצועים טובים נטו, וגם זמרות הליווי הנפלאות מקבלות את המקום והכבוד ונותנות ביצועים נפלאים לכמה שירי סולו משלהן. העיבודים נשענים על המקור מלבד כמה שירים ששונו מעט.

"בבסיס זה די דומה למקור. ליבו של כל שיר זה הקצב, המקצב, המפתח, והרבה פעמים כשמשחקים עם זה עלולים גם להרוס את השיר. מעטים הקאוורים שבהם משנים משהו דרסטי ומצליחים. זה קורה אבל זה לא קל".

לאותנטיות של הקאוורים מתווספת העובדה שלאחת מזמרות הלוווי של סנדרסון, אלישבע בת ישראל, יש רקורד מקצועי מרשים בתחום.

"אלישבע בת ישראל היא מאוד ותיקה בתחום, היא שרה בעבר באופן מקצועי עם חלק מהאנשים האלה שלשירים שלהם עשינו ביצועים. היא הייתה קשורה בזמנו ל`מוטאון` (חברת התקליטים האמריקאית המתמחה במוזיקה שחורה, שהייתה בשיאה בשנות השישים והשבעים), ושרה שם קולות. הזמרת השנייה , נאוה, היא מהדור הצעיר יותר שגדל כבר בארץ , בדימונה".

אלבום חדש עם רן שם-טוב

סנדרסון ממשיך להופיע בימים אלה גם עם המופע "הרגיל" שלו, ועובד על אלבומו החדש, ביחד עם רן שם טוב ("איזבו" ומפיק מוזיקלי של דיקלה), כמפיק מוזיקלי.

- גם רן שם טוב הוא סוג של שילוב בין מוזיקה אמריקאית למשהו ישראלי, אם כי יותר אוריינטלי. מרגיש שיש בו משהו דומה לך?

"לא, רן הרבה יותר קיצוני ממני. הוא עוף מעניין. הוא הרבה יותר מזרחן ממני, וכן, זה בא לידי ביטוי בעבודה על האלבום החדש שאני עושה איתו. יש לו איזה ראיה מאד מיוחדת. הוא תמיד בא למוזיקה מהדלת האחורית. כשאנחנו עובדים על שיר הוא אף פעם לא יעשה אותו בצורה המתבקשת, הבנאלית. הוא תמיד בא מאיזה זוית מעניינת ומסקרנת".

- סתם מתוך סקרנות, מאחר שסיפרת שהיית תלמיד המגמה לציור, אתה עדיין מצייר?

"לא... היה לי ציור אחד מדהים, אחד – וזהו... עד היום הוא תלוי בסלון של הורי... אלה היו כנראה חמש עשרה הדקות שלי בעולם הציור..."

Black& White, Danny Sanderson and Friends , הוצאת "עננה-קלאודיה" והד ארצי.

המופע הבא של "שחור-לבן" יתקיים ב- 15 ביולי בתאטרון גבעתיים, ב-20:30 , במסגרת פסטיבל ה"סאמר בלוז". לפרטים נוספים
האתר של דני סנדרסון

טל גורדון