שנברג, דוחנני, קודאי וקרטר זכו לרוב קשב מן הקהל השבוי של הפסטיבל למוזיקה קאמרית י-ם בתום השבוע הראשון לפסטיבל, אפשר לדבר על הצלחה, בעיקר אצל הקהל, ולמעשה אפשר לדבר על כך שקהל שבוי מוכן לקבל יצירות שבימים רגילים יבריחו אותו מן אולמות ועוד לפני כן מן הקופות.
ההצדעה של הפסטיבל לאליוט קרטר האמריקני ידעה מעלות ומורדות. יש להניח שהקהל שמחא כפיים התכוון יותר לאמן אשר על הבמה מאשר לאיש שחיבר את היצירות. זה בסדר. כל עוד יש 600 ויותר מאזינים ליצירה חדשה ולא פחות משניים-שלושה מניינים, כפי שקורה לא אחת באולמות בישראל.
מכאן והלאה נלך אחורנית בסקירה החל מן הקונצרט האחרון השבוע. היצירה האחרונה שבוצעה השבוע (בקונצרט שבת) הייתה השישייה מס` 1 של ברהמס (שאותה שמעתי ברדיו) והביצוע היה חגיגי וסוחף, שלושה ישראלים - בראונשטיין (כינור), קם (ויולה) פלסר (צ`לו) ולצדם שלושה אורחים באותם כלים ברנבוים, קארוצו ופופ, בהתאמה, לא ירדו ברמתם מתחילת הנגינה ויצרו תחושה של סחף מתמשך, שאינו מרפה. אשר פיש וקיריל גרשטיין השלימו את החוויה הברהמסית ב"ואריאציות לשני פסנתרים על נושא של היידן". האזנה לשידור כמובן מוגבלת יותר בדקויות של מי עושה מה על הבמה, מי מושך לכיוון זה או ההיפך. התוצאה הייתה טובה. שוב עניין של שמירת מתח וריתוק הקהל.
שנברג הפוסט-רומנטי
בקונצרט יום שישי יש להזכיר את "פליאס ומליסנד" של ארנולד שנברג. קרל היינץ שטפנס, ניצח על 43 נגנים, ההרכב הגדול ביותר בפסטיבל. יצירה פוסט-רומנטית בעקבות יצירתו הספרותית של מטרלינק, היצירה במקור נכתבה לתזמורת גדולה במיוחד וכאן צומצמה להרכב הקיים, הביצוע עצמו היה מרתק למרות שביחס בין כלי המיתר והנשיפה בנוסח המקורי הצמצום פעל לרעת כלי המיתר והעמיד אותם יחסית בצל. אבל המתח נמצא שם ושימר את הדרמה.
מרתק היה גם ביצועו של דן מושיב ליצירה של קרטר לארבעה טימפני. תמיד מעניין לגלות מה ניתן לעשות בכלי שיש לו צליל אחד בלבד. במקרה שלנו ארבעה צלילים, איך צורת הפקת הצליל והמהירויות הנקישה מקבלות משמעות אחרת, חדשה והאמן שמתמודד עם האתגר מגיע להישגים.
בין היצירות האחרות ראויה לאזכור הסרנדה של בן-חיים שנוגנה ללא התראה מוקדמת במקום שיר של שוברט שבוטל מפאת מחלת הזמר ההולנדי רוברט הול. שוב אותם ישראלים בראונשטיין, קם ופלסר ואיתם החלילנית גילי שורצמן, העניקו חיים חדשים ליצירה שאינה מושמעת לעתים קרובות כאן.
שנברג הצעיר
ביום רביעי זכינו לביצוע מעולה ומרתק ל"ליל זוך" של שנברג בבצוע שישיית כלי מיתר כשגיא בראונשטיין, הבלתי נלאה מוביל את הטעם ואת ההרכב ועל הבמה פועל כמנצח ומנחה תוך כדי נגינה משותפיו לנגינה, שילוב של עידון ודרמה במצלול המספר את סיפורו של זוג אוהבים המסכימים לקשר ביניהם למרות שהיא כבר נושאת את עוברו של אחר.
המוזיקה נפלאה, שנברג הצעיר ממשיך כאן את ברהמס באמירה עכשווית לשעתה, מעט לפני שפרץ לתחומים חדשים. הפנטזיה לכינור ולפסנתר של שוברט שנוגנה באותו קונצרט זכתה לביצוע טוב של הכנרת מיכאלה מרטין ולביצוע מעט נוקשה של הפסנתרן יהונתן גלעד.
איפוק על גדות הדנובה
יום שלישי היה יומם של הצעירים ביותר, תלמידי התיכון לאמנויות ומדעים בירושלים. שחיברו כתרגיל בשיעורי הלחנה, עיבודים ליצירות קצרות שירים ומחולות של גריג ושמעו את פרי רוחם מבוצע על-ידי הזמרת סטלה דו-פקסיס ברגישות מרבית ואיתה המנצח אשר פיש ותזמורת של עשרה נגנים. זו אולי תרומתו הגדולה ביותר של הפסטיבל לטיפוח המצוינות, לחינוך מוזיקלי וכמובן לקהילת העיר המארחת ירושלים.
לעומת הצלחה זו הרי שהסונטה לפסנתר של מוצרט ק` 545 המוכרת בביצוע בו כל תלמידי הפסנתר מנגנים, נוגנה כאן בעיבודו של גריג לשני פסנתרנים. קיריל גרשטיין ויהונתן גלעד החלו בנמרצות ובהחלטיות והלכו ואיבדו את הנוכחות והעוצמה בפרק האחרון וחבל. יהונתן גלעד השתתף גם בנגינת הרביעייה ר` 478 של מוצרט לצדם של מרטין (כינור), קם (ויולה) והלמרסון (צ`לו), בביצוע תוסס אבל נוקשה מדי בקלידים.
יום קודם, ביום שני, הובילה אותנו אלנה בשקירובה המנהלת האמנותית של הפסטיבל, לארצות הבלקן שלחוף הדנובה. הונגריה על שפתה ומבטאה המלעילי ומולה רומניה על צועניותה המוכרת. הסרנדה לשלושה כלי מיתר של דוֹחנָני מרמזת רק בקושי בפרק האחרון – מתוך חמישה – על מוצאה המַדיַארי. דוחנני מלחין בעל לאומיות הונגרית, אינו משתחרר ואינו רוצה להשתחרר מכתיבה אישית ברוח הרומנטיקנים הגרמנים. התוספות שהוא מציע הן נגיעות קלות הונגריות קלות, כאמור בפרק האחרון. שלישיית הנגנים מרטין, קארוצו והלמרסון ניגנו היטב ובישרו על קו שהלך ובלט לאורך הקונצרט כולו והוא איכות רגעי השקט, שמהווים תמיד חלק מהיצירה. עידון ואיפוק במידה נכונה יוצרים ברגעי הדומיה ציפייה דרוכה לבאות, זה תמיד סימן להצלחה בתפיסת היצירה.
החלק הבא כלל שישה שירים של ההונגרי ליסט, כיאה להונגרי סופר-סטאר באירופה של המאה ה-19 התחלקו מילות השירים בין שתי שפות - שלושה של ויקטור הוגו שהולחנו לשפת המקור, צרפתית ושלושה של גיתה בגרמנית.
השיא הרומנטי, רגעי שעשוע
זמרת המצו-סופרן סטלה דוּפקסיס והפסנתרנית אלנה בשקירובה יצרו את השיא האיכותי של הערב במגזר הרומנטי. רגישות בהבנת השיר של הזמרת והשלמה מעולה של הפסנתרנית הביאו לאוזנינו חוויה נדירה ביותר על הבמה בישראל. דופקסיס שערב קודם שרה יצירות ספרדיות, הרגישה בכל השירים עוד יותר בבית. בשיר "המלך בּטוּלֵי" (מלים של גיתה), היא אפילו חשפה גוון אישי מיוחד בקולה שכמותו לא נשמע ערב קודם או בכל שיר אחר בהופעתה. ללא ספק ביצוע טוב מאוד.
הקהל הצייתן המתין בסבלנות לא רק עד אחרי שהשירה והנגינה הסתיימו, אלא עד אחרי שבשקירובה הרחיקה באיטיות את כפות ידיה מן הפסנתר. שוב חזר עניין השקט. הפעם שקט שאחרי מופע. המאזין שישב לפני , שנראה שהוא מיטיב להכיר את השירים בתכנית, החל מוחא כף יד אחת, כמי שרוצה לומר, לְמה הקהל מחכה?!. אבל בסופו של דבר הרוגע שנסכו האמניות הותיר את חותמו על רבים.
הקלה ורגעי שעשוע סיפקה היצירה הבאה, רפסודיה רומנית מס` 1 של ז`ורז` אנסקו, בעיבוד לשישה כלי מיתר ופסנתר. הרפסודיה, אולי היצירה המפורסמת ביותר של אנסקו, קלילה, מרקדת ובעיקר חוגגת צועניות. גיא בראונשטיין, הרגיש מאוד בנוח בהפקת צלילים צועניים על קישוטיהם מכינורו וכך גם אשר פיש כשהפסנתר חיקה גם את צליל הצימבלום (כלי שמקישים בו על המיתרים המתוחים). יתר הכלים כינור (ברובצין), ויולה (קם), צ`לו (פופ) ובס (מיוני), ניגנו את עצמם ואת כלי הנשיפה שבתווים המקוריים. הביצוע והיצירה היו בגדר שעשוע ראוי ובמקומו.
מרטין (כינור) והלמרסון (צ`לו) ניגנו דואו של קודאי ההונגרי שגם הוא אינו מקל על מאזיניו בחיפושי המוטיבים העממיים שהוא משלב ביצירה. איכות הדיאלוג בין שני הכלים, חלוקה בין עוצמות צליל, דיוק מרבי בכניסות ומתן התחושה של התנהלות הדיאלוג בין שני כלים שווי מעמד ונוכחות, משיגים את הביצוע הטוב והשניים הצטיינו בהם, לקהל שעקב בדריכות חיכה גם החלק העממי הבולט יותר בפרק האחרון, כמעין מוקד לפורקן מתחים, שזרם היטב מן הבמה.
הסונטה לשני פסנתרים ולכלי הקשה של ברטוק, מנוגנת לעתים רחוקות. הזימון יחד על במה אחת של ארבעה טיפני, תוף גדול, כלי הקשה נוספים ושני פסנתרי כנף, אינו עניין שקל לעמוד בו גם ארגונית, לכן היצירה מושמעת על פי רוב במסגרת פסטיבלית. אמש היו אלה הפסנתרנים יעל קרת ואשר פיש והנקשנים אסף רוט ודן מושייב, שהובילו אותנו בין הקטעים הנקישתיים התובעים מאיתנו האזנה להתפרצויות של נגינה בסולמות שונים במקביל ובמה שנשמע לסירוגין כתחרות בין הפסנתרים לקסילופון או לטימפני הגדולים. בשעה שבפרק השני נבלעו מעט מרכיבי האווירה האפלולית שברטוק מייצר הרי שהפרק השלישי המבוסס, כמו ביצירה של קודאי על מוטיבים עממיים יותר, זכה להתלהבות גדולה מצד ארבעת הנגנים שהצליחה לסחוף את הקהל.
07/09/2008
:תאריך יצירה
|